| כבר כמה שעות שאני מהרהר במותי. רוצה בו, חושב אליו, מתפתה אליו. "מחשבות אובדניות" קוראים לזה, אבל זה לא באמת כמו מחשבה, זו סוג של ערגה, כמו ערגה מינית, רק בלי הגירוי המיני. אני סובל עכשו, אבל כבר סבלתי יותר בעבר. אני יכול לעמוד בזה.משאלת המוות היא לא רק תוצאה של הסבל, היא בפני עצמה. תשוקה. המחשבה על סיום חיי מנחמת אותי. היא הדבר הכי קרוב להנאה שיש לי. שוב ושוב חוזרות המחשבות ואני לא שולט בהן יותר משנער מתבגר שולט בהזיות על המורַה שלו. אני דוחק בהן, בורח. לטלויזיה. למחשב. מנסה לחשוב מחשבות אירוטיות. רק לא להקשיב לזה. הן הולכות. הן חוזרות."רוצה למות", לוחש מלאך הפיתוי שוב ושוב באוזני. "מה הטעם בחיים?" "מה הטעם בדבר?" "הרי לדבר אין ערך. ובכלל, איך קובעים ערך של משהו? הכל יחסי. לשום דבר אין משמעות". אני בוחן אלטרנטיבות, מה יותר יעיל, מה יכאב, איך תראה גווייתי. אני חושב על המכתבים שאשאיר אחריי, כיצד אתנקם במטפלים שכשלו להציל אותי ובאלו שהפקירו אותי לסבלי ובחרו לחיות את חייהם חסרי החשיבות, וגם, מה אגיד לאלו שאני עדיין מוצא בליבי המרוקן פיסה של אהבה חלולה אליהם. לפעמים גם ההגיון מצטרף לחגיגה. אני מנתח דברים באופן הגיוני ומסביר לעצמי שעדיף כבר לסיים עם זה. אני חולה וממילא אי אפשר לקיים חיים טובים ככה. וגם אם אתרפא, גם האופטימי הגדול ביותר אומר שזה עשוי לחזור שוב. ומה? האם אבנה לעצמי חיים, אקים בית בזיעת אפי, אשקה זוגיות ואפריח ילדים רק בכדי להתמוטט שוב ולמוטט אותם איתי? האם שוב אכנס לעבודה שבה פתאום לא אוכל למלא את המשימות שלקחתי על עצמי ואהיה כשלון? הכל על כרעי תרנגולת. דבר לא יציב. למה בכלל להתחיל? אבל לא אעשה את זה, אני מחייך לעצמי. ..not just yet הא! סמיילי בטור על התאבדות. אם זה לא אירוני אז מה? ייסרה אותי דילמה, חידה. ואני אוהב (ואולי אהבתי?) חידות.
זה לא נכון ולא הוגן שאבחר בחיי סבל עבורי בכדי למנוע את יסורי הזולת. החלטתי שהתאבדות אינה שאלה תיאורטית, היא דבר שאעשה. אם צריך אעשה זאת. זה הפתרון האחרון לבעיה שלי. פסעתי צעד משמעותי אל עבר המותי.
אלא שזו רק מחציתה האחת של התובנה. לא אֵמַצֵא יום אחד משוסף, טבוע, מורעל או מרוטש, ככה סתם, בלי אזהרה (והכל לקוח מתכנונים אמיתיים), מזעזע בהפתעה את כל שטופי האנדורפינים הממהרים לעיסוקיהם הזניחים מכאן לשם. לא אכנע לגחמה של רגע, מפתַה ככול שתהה. אני לא אמית את עצמי בספונטניות. זה עשוי לקחת שנים. עשרות מאבקים. סיפור גבורה אישי שלא יכתב בדברי הימים. אני מחבר לעצמי רשימה במחשב, מתייעץ עם גוגל, רושם את כל התחנות שאני יכול לחשוב עליהם בדרך לגאולה: אהפוך כל אבן במטרה להנצל. אעשה כל מה שצריך בכדי שבבוא היום, כשאתייצב לפני מותי, זה יהיה בתחושה של השלמה ומתוך הידיעה שעשיתי הכל ועתה זה בסדר לבחור במפלט האחרון. פסעתי עשרות צעדים הרחק ממותי. וגם כשאבחר, בצלילות, מתוך חירות, לסיים את חיי, לא אתאבד בבת אחת, הו לא.. זה יהיה מבצע לוגיסטי מורכב. את כל ענייני אסדיר מראש. ממרבית חפציי אפטר. אני לא רוצה שיתחילו להתעסק לי עם הדברים, כשכל פיסת זבל שלי תשלח חץ לוהב אל ליבם של משפחתי.אסדיר את סידורי קבורתי והלוויתי. אחליט על הנוסח. אולי אבחר מסורת נחמדה לחגוג את יום השנה למותי. מחשבה מתוקה-מרירה. אולי אעשה ביטוח חיים, אפיק קצת כסף ממותי. איזה תרגיל עוקץ בנאלי. צריך לבדוק אם התאבדות כלולה בפוליסה, אני מציין לעצמי לבדוק. ואז, הקשה מכל, אכנס את משפחתי ואספר להם שאני הולך למות. אצפה בהם נשברים, אחלוק איתם את אבלם עליי, אספוג את זעמם, את יאושם, את תחנוניהם, אבכה איתם. אהיה איתם שם בכאב שאגרום להם, אחזה בהרס שאגרום, אנסה להקל ולא אפקיר אותם לאבל פתאומי. אולי הם ירצו לאשפז אותי. אולי ארשה זאת ואולי לא, אבל לא אסכים שישללו ממני את הזכות למות בכפייה. יש דברים הגרועים ממוות ואיש לא ידון אותי להם! אבל, זה כה רחוק עכשו, התאבדות, אני מחייך ביני לביני.. כנראה שהמהלך המחשבתי הזה הציל את חיי. כי אני אצליח לצאת מזה לאורך הדרך. אני חייב להצליח. זה שיפר לי קצת את התחושה, לכתוב את הטור הזה. מוזר.. |