בית חולים- "איכילוב"..קומה 10. אשפוז יום.

האגף החדש..כ"כ נקי ויפה ..ריצפת פרקט , חדרים מאובזרים-כורסאות טלויזיה מפנקות

לכל חולה יחידה נפרדת -מאובזרת בטלויזיה אישית- טיסה לשום מקום..

ואולי דווקא כן- לכיוון אחד.

כ,כ יפה וכ"כ עצוב!!!

מחלקה עצובה-אנשים ששעון החול שלהם הולך ואוזל

מזה כמה שנים  "נפלה בחלקי הזכות לבלות במקום הזה" אחח איזה בילוי..

בשער הכניסה לבית החולים- שואל השומר את השאלה הבנאלית לאן??

ובהומור שסיגלנו לנו עונים: ל-"אומן 17-...לאן כבר אפשר ללכת כשנכנסים לבית חולים..

וכולם צוחקים..

במחלקה עצמה- סדר מופתי -המלאכיות בלבן מתרוצצות בין חולה לחולה

מחברות את "ערכת הטיפול" - דואגות- מתעניינות ..ועוברות לבא בתור.

"אכן תמונות קשות "...

ואח"כ מופיעות המתנדבות- מלאכיות בפני עצמן. את עבודתן עושות בהתנדבות- לכל הציניקנים

מסתבר שעדיין לא פסה רוח ההתנדבות בעמנו- עם סגולה בארץ הקודש..הן מגיעות עם עגלות מלאות בכריכים

שהכינו על חשבונן -שתייה קרה-חמה.ועוד עוברות מחדר לחדר לא פוסחות על אף חולה ומלווה-

מפצירות שישתו ויאכלו -מתעכבות- מתענינות ומברכות.

וממשיכות בדרכן  הן את מצוותן היומית עשו-ובגדול!

וכך חולפות השעות- ומסתיים עוד טיפול .ומנעד הרגשות הוא בין תקווה ליאוש בין סטאטיסטיקות לבין הבטחות הרפואה והמדע .ובין הניסוי והתהייה.

ואז יוצאים החוצה-לרחוב ומסתבר שיש עולם שם בחוץ.עולם שבו השמש תמיד עולה במזרח ושוקעת במערב

ויש קיץ וסתו ואחכ חורף- ולפעמים אפילו הגשם בא בעיתו...

והאנשים- שבחוץ- רצים מתרגזים- ממהרים- מתעכבים-מקללים...נדחפים !!!

חברים- בין הלידה למוות -החיים קצרים- לימדו להנום מהפרטים הקטנים  .כמו שאמר איש חכם -את השמחות אנחנו צריכים לארגן לבד-הצרות באות מעצמן !!

בריאות טובה!!!.

.