20 בחודש דצמבר 1989 החלה המשימה הגדולה של חיי, 16 שעות קודם בעודי נתונה לחסדי שמיים ולטוב ליבם של המקצועניים,
35 ק"ג עודף מעל המשקל ההתחלתי,
מימדי הענק נחשבו לחריגים בכל גרף אפשרי שייצרו איי פעם ברפואה העולמית,
לנעול נעליים היה בגדר המלצה בלבד ובתנאי שנמצא בשטח מי שמוכן לקרב, לסדר, לקשור שרוכים
המחשבה אילו הייתי נולדת פילה וסוחבת את העומס הזה למשך 9 שנים, מחווירה אותי עד היום.
11:40 לפני הצהריים צרחת אימים , שתי מיילדות, רופא ושישה סטודנטים לרפואה נשית
ומי שהיה אז בעלי אבי ילדי מעבר לדלת, הוא אחר את המועד בו היה מותר לו להיכנס,
עשרים שנים זוכרים, רק אז חשבו על האפשרות של בעל בחדר לידה , לא חשבו על ההשלכות של כך.
42 שבועות אשר מן הסתם נספרו באי סדר,
זירוז מוזרק לווריד
תעלי תרדי מדרגות קומה רביעית
תעשי סקס
כלום, נאדה
הילד לא יוצא
נביא מלקחיים
בשארית שפיות אחרונה אני צורחת
לאאאא... אין מלקחיים
צרחה, לחיצה והופה... הילד בחוץ...
קרע לי את האמאמא של הצורה,
4,020 ק"ג נפלטו בדמות יצירתית עטופה בלובן מתקלף
ידיים קטנות וזקנות
נראה כי האבולוציה התחילה מהסוף להתחלה
בשארית כוחותי אני ממלמלת לבעלי דאז,
זיו , זה הילד אשר יקרא את שם אימי שתזכה לחיים ארוכים
אצל המרוקאים כבוד גדול לשאת את שם ההורה בעודו בחיים. 
20 בדצמבר 1989 בשעה 11:40 נולד הזיו בחיי,
האור הגדול של חיי החל לנצנץ עבורי,
20 שנים מאז וחיי נראים כמו בתוך סרט נע,
20 שנים של למידת הורות מהי,
שלא יסתיימו גם כשהוא יעמוד במקום בו עמד אביו,
זיו שלי ,
האור של חיי,
מגיעות לו כל הברכות
התשואות
החייל שלי בן 20 שנים
ואני אוטוטו בת 44 קצת מוזר לא...? |