נא לפנות למושך
עַד מָתַי אֶתְחַבֵּא בַּסַּד עַד זָרָא.
מִנְשָׂא עַל כְּתֵפָיו פְּרִי בֶּטֶן עַל גַב הֲלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע. נָא לִפְנוֹת לַמּוֹשֵׁךְ - הוּא הָאִישׁ לִשְׁאוֹל אוֹתוֹ, וְקִירוֹת הַבַּד הַגָּמִישׁ, בֵּיתִי, קְרוֹן הַמַּסָּע, תְּנוּחַת קִרְבָתִי לְאַהֲבָתוֹ.
לְמוֹשֵׁךְ אֵין פָּנִים. שָׁנִים אֲרוּכּוֹת בְּתַפְקִיד הִפְקִיעוּ מִמֶּנּוּ פְּרָטִים אִישִׁיִים. נָבוֹךְ וְאוּלַי נִפְעָם כְּשֶׁרוֹאִים אֶת הַתַּוִוים שֶׁהָפְכוּ בֵּין הַזְּמָנִים לְצַלָּקוֹת, כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹר בְּבֵית קֶמֶט וָרוֹךְ. |
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שמעון,
שוב ושוב אתה מגלה בשירי פנים הנסתרות ממני,
ובהתגלותן הופך השיר לנטוע אף עמוק יותר בלבי.
לקורא כמוך ייחלתי, שמוסיף וכותב את השיר בקריאתו.
תודה גדולה
שושי
"הזורע בוכה כי הוא חרד לגורלם של הזרעים, ילדיו ומעשיו; הוא חרד מן העתיד לבוא עליהם, על פריונם שלהם, העלול להישטף, להינגע, להתייבש לפני השתבלם. "נשיאת המשך" היא איפוא פעולה דרוכה של הימצאות בזמן, של הימתחות מודעת מאוד בין העבר והעתיד, של גישור ארוך, של חיבור קשה, שרק הרצון לחיות ולהחיות נושא אותו מעל החרדה. הפסוק הזה מכיל באורח נדיר את פקעת הרגשות הקשה של הסבל האנושי, את כפל פניו של הסבל כנשיאה וכפחד מפני קריסה, ככוח והיעדר-כוח ופגיעוּת הכרוכים זה בזה". .
פרשנות זו לא רק שנראית לי יותר מכל פרשנות דתית או "חקלאית" גרידא, אל גם תואמת את הבנתי את שירך שבו המשפט "הֲלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע" הוא בבינת ציר מרכזי. זאת בנוסף למשפט הפתיחה העוסק במישרין בדובר/ת עצמו/ה, המתחבא/ת בסד- בתוך סבלו/ה, שמצד אחד היה לו/ה לזרא ומצד שני דומה שההוא/היא אינו/ה יודע/ת באמת הכיצד להחלץ ממנו. בקריאה זו אני עלול לתעות בין סבך השירים ולטעות במיוחד בהשפעת השיר "מידע מצולות" אף שהוא שייך לסדרה אחרת (שירי מקום לתיקון). מכל מקום אם להמשיך קו מחשבה זה אני מוצא גם כאן את אותה התחבטות ושיח עצמי השואל: עד מתי? ואותו "סד" משול בעיני ל"ממיטה עד מיטה/מיתה עד מיתה". כך גם ה"משך הזרע", או "המושך", שאינו נגמר ומלווה בדמע, ההולך ונמשך, כאילו שהזמן קפא מלכת, התמתח בין עבר להווה, לאחר שקרה הנורא מכל. נוכח המוות – ייתכן של פרי הבטן. ואם כן, לא תהיה עוד זריעה בדמעה כדי לקצור ברינה. ומנגד נרמז בשורה הראשונה הרצון לשינוי סטטוס זה ואולי אף יש כאן קריאה: חדלי! האם זו רק קריאה פנימית? ואולי היא הד לקריאה מבחוץ, מצד מי שנזקק לאהבת הדובר/ת, ואולי מפרי בטן נוסף התלוי בדובר/ת ונישא עדיין על גבו/ה? המסתורין רב יותר כאשר אני מנסה לברר מיהו "המושך" (להבדיל מ"נושא" משך הזרע) על פי קריאה זו? לכאורה זהו "איש" ולא פן אחר של הדובר/ת. כאן ראוי לשאול מי מלבד הדובר/ת יכול לענות על השאלה "עַד מָתַי אֶתְחַבֵּא בַּסַּד עַד זָרָא?" מי הוא זה שאמור לפטור אותו/ה מהסד, להביא גאולה לנפשו/ה? וכיצד? אגב – אולי מכיוון שקריאתי חילונית לא נראה לי סביר – שהמושך (המוגדר במפורש כ"איש") הוא מטאפורה לאלוהים, שאליו מתקיימת פניה במעין תפילה שישחרר את הדובר/ת מן הסד. להפך - מאחר שטיבו האנושי מובהק – ניתן להבין שזוהי דמות הקרובה רגשית לדובר/ת, שאותו היא נושאת על גבה, בבחינת "נוסע" עמה באותו קרון מסע, שהוא ביתה. הבית האחרון מתאר את המושך כמי שבמשך השנים הארוכות (ארוכות קרי ממושכות, ולאו דווקא רבות) הוא איבד את תוי פניו וכו' – עד שהפך למעין צל המלווה את חיי הדובר/ת, לשון אחר – הוא הופך לזיכרון עמום אך עדיין כואב, שממשות נוכחותו מתבטאת בצלקות ובקמטים על הדובר/ת. ולבסוף על פי הגיון זה, אני מעז להעריך כי כדי להשתחרר מהסד על הדובר/ת להשתחרר מנשיאת המושך על הגב. גם אם ברור לגמרי שהוא ימשיך ללוות את חיי הדובר/ת, לא יהיה זה בבחינת סד, או עול, על הגב. ה"סמביוזה" לא תיעלם אבל היא תוקל. ואיך שלא אהפוך ואהפוך בשאלה שהדובר/ת מפנה (מעדיף להפנות?) אל המושך, בסופו של דבר את התשובה יכול/ה לתת רק הדובר/ת. השחרור הוא בה.לקרוא את שירך בשקט ובשלוה ובפתיחות,,, ואז, מתגלה המושך במלוא תפארתו ועזוזו,
ולמצוא בתוכך את אותו צימאון לרתום את חייך בקרון עם קירות בד, וללכת אחריו בתקוה,
כי בעורו וצלקותיו גנוזים הכוכבים, אליהם ימריאך אל מעברם, שם תאסף לרוך ולאהבה
שחיפשת תמיד.
אהבתי מאוד.
נהדר!
ע
שיר מלא עוצמה ומסתוריות, שושי
מלא קסם
נעים לבוא אליך. תמיד.
נוגע כמו תמיד!
תודה.
אז מי הוא אותו מושך, שושי?
שושי נהדר
נהנתי
שיר נפלא.
אהבתי מאוד.
מושך השיר ומפעים זיכרונות קדומים..*
מעולה.
ואני מהקמצניות :))
תוך כדי קריאה צפיה באיש
חרשו קמטי את האיש
הפנים הפכו לאחד לאחד
אחרי שקראתי ואהבתי מאוד את מוזיקת המלים (הוֹולָכית?) אני עדיין נותר וחצי תאוותי בידי אם לא פחות מזה.
ואני יודע שיהיה עלי להפוך ולהפוך בו כי הוא מלא כרימון (ומשום שכך אני אנוס לרצות).
מעבר למסתורין שבו אני מניח שיש לנסות לזהות את הדמות המתוארת. האם זהו איש אמיתי, קונקרטי, או סמל למשהו/מישהו המלווה/ליווה את הדוברת שנים רבות, ועדיין יש לו "תפקיד" (ממשי? "צל" מלווה?) בחייה?
מקווה לשוב.
כן קשה לשאת בעול
שבעתיים
גם אם המשא אהוב
כי עייפנו מהשיגרה
ואת זיק האש החדש
לא מצאנו...עלוב...
והמושך המיתולוגי
כבר כורע בירכיים
אז בואו נעזור לו
לשנס מותניים ולקוות רחוק,
כי זכותינו לעצמנו
להתחדש
לתת
אחרי הכל המנשא שעל גבנו הוא תינוק מתוק...
יא וווארדי , איזה השלחה :-)
בוקר טוב
לא כלכך הבנתי
המנשא היא על כתפיו
והמסע הוא שלך?
לא ברור למה כוונתך
וחבל
תהילים פרק קכו
א שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת:
בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן-- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.
ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ-- וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה:
אָז, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם-- הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִם-אֵלֶּה.
ג הִגְדִּיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ-- הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
ד שׁוּבָה יְהוָה, אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)-- כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה-- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ, וּבָכֹה-- נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע:
בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה-- נֹשֵׂא, אֲלֻמֹּתָיו.
הרבה נאמר ונכתב על הפרק הזה.
שוקי
המושך הנושא בתפקיד המנהיג,
מאבד אישיותו מהצורך להנהיג,
חסר חוט שדרה,
שקוע בשגרה,
תווי פניו עלומות,
עיניו מסכנות,
לא רגש ולא תחושה,
ואובדן של הבושה....
*
חג אורים שמח...
גם אני הרבה פעמים מבינה כמה שנים אחרי שכתבתי...
מקסים ונוגע כתבת יקירה.
לילה טוב וחלומות מתוקים!
בהחלט מעניין ב"נא לפנות למושך"...:-) מעלה חיוך ומבריק...:-) ואחר כך "מושך הזרע"...מעניין...
אבל - ההמשך באישי...:-)
שושי יקרה..
כמה יפה שירך.
הארת את החג בשירך.
*
שושי יקרה,
שיר בעל סודות עמוקים כסודותיו של ספר תהילים.
ואם בהקשר לתהילים הרי שהארמז מתייחס לגאולה שאינה מלאה.
בשיר נוכחת האירעיות, הנדודים הפרטיים, החיפוש.
וכאן אני מוצאת אולי כיוון פרטי שכן מצטיירת לי תמונה של בטן עצובה.
תודה על השיר הזה שגרם לי להרהר ולהרגיש.
חג של אור.
היי שושי , אני מודה בהכנעה שאני לא מצליחה להבין את השיר , המשפט על משך הזרע צילצל לי מוכר ולא זכרתי אם זה מטקס קיבוצי או משיר של אבי , בדקתי ומצאתי שמקורו בתהילים , נשמע שיר מורכב ומלא משמעויות , אך אני לצערי מתקשה להבין.
סיפורי חיים, סודות ורזים
טמונים וחרוטים
בקמטי האור
עולם ומלואו
מופלא הוא השיר
ואותו מושך חסר פנים
אך מלא אישיות.
כמעט ראיתיו
מול עיני.
את אותו מושך.