חצור הגלילית

סוף שנת 1982

אולי תחילת שמונים ושלוש.

מי סופר?

ילדי משפחת עדאווי ליד הבית.

מי ידע שישארו יתומים מאב.

ואנחנו ממול.

מעבר לקוצים.

אוכלים את אותו המרק

של רחל עדאווי.

אבל

אחרים.

שונים.

זרים.

ושמחים.

גם אנחנו לא ידענו שחדווה שלנו תמות.

גם אנחנו לא ידענו כלום.

ושמחנו.

ואין מלחמה בלבנון.

והצבא איכשהו רחוק.

והעולם כולו היה בידינו.