עברו 3 ימים ממבחן הפסיכומטרי. 3 ימים בהם חזרתי לשיגרה מלאה בלי בעיות, לעבודה בחנות ומה שנלווה לזה, ולישיבה בבית בחוסר מעש (למרות כל מה שבאמת יש לעשות בבית). והכי חשוב, החזרה למעט חיי החברה שיש לי, כבר באותו היום נפגשתי עם חברה שסחבה אותי לשופינג מתיש ביותר.

ובקרוב מתחילות ההרשמות ללימודים, יש לי פחות או יותר החלטה לאן להרשם. יש לי התלבטויות לגבי כמה מקומות, אם זה לא היה כ"כ יקר לא הייתי מתלבטת בכלל ופשוט מנסה הכל.

מה שנשאר עכשיו זה אהבה. שגם את זה דחיתי לאחרי הפסיכו'. יומיים לפני המבחן שלחתי בקשת חברות בפייסבוק למדריך שלי (כן הדור האינטרנטי של היום).הייתי במתח כמה ימים אם הוא באמת יאשר אותי. ומאוד התרגשתי כשאישר. ואז כמה ימים חשבתי מה אני יכולה לכתוב לו, שיראה משעשע, קליל, ושלא יפחיד אותו מלענות בחיוב על הזמנה לכוס קפה. כתבתי, מחקתי, התיעצתי, כתבתי, מחקתי ובסוף שלחתי משהו. עכשיו מחכה לתגובה. אני בטוחה שהוא יגיב. השאלה היא באיזה אופן.

איפשהו, ואני לא יודעת למה, אני מרגישה כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלי למצוא בחור טוב. בסוף הוא עוד יגיד לי שהוא בכלל אוהב את הצד השני.האמת שזה עדיף מאשר שפשוט לא ירצה אותי.

ואני יודעת שבסוף כל הסיפור הזה אני הולכת להתאכזב ובגדול. אני כ"כ רוצה את זה... שאני לא מצליחה שלא לפתח ציפיות. שלא לקוות שבעוד כמה ימים אני אשב איתו באיזה בית קפה או פאב נחמד. ואדבר ואצחק איתו, ובסוף הערב נתנשק... אני לא יכולה שלא לקוות לזה. שלא לרצות בזה. לבקש שסוף סוף משהו יסתדר בשבילי. אפילו להתחנן. לא בפניו כמובן, פשוט להתחנן. בפני מי שאחראי על כל החרא הזה. אני כ"כ רוצה כבר לדעת שיש מישהו שמרגיש את אותם הדברים אלי, ושרוצה להיות איתי. מחכה שדברים סוף סוף יסתדרו לטובתי.