מחוררים בני האדם כמסננות לגופם, כלים אשר נושאים איתם את בשורות העבר. אוסף של פתולוגיות. שהרי כמוסות הזמן, הצלקות, אינן נעלמות לעולם, הן שם, בלי משים או גם איתו, מספרות איזה סיפור, למי שבאמת מעוניין ללטף אותן.
אולי היות הידיעה של יופיים האפשרי של החיים, כמו עוצמתה של התשוקה, והאושר שבהתאהבות. דווקא מתת האל הזו, שיכולה לתת לנו לידות חדשות, לבקרים, והריגוש שבלמידה החדשה של אדם את עצמו, כמו גם על עצם היותו ואפילו עצמותיו, כל אלו דווקא הם, שגורמים את הכאב הגדול ביותר. כבר אמרו וחזרו וטענו, שעצם הידיעה כמוה כמוות לעיתים, אך מעולם לא תיאר לו עצמי, שבזמן שיינקתי את ההקדמה לטוב, ובעת בה התמסרתי בהסתייגות אל הנעים, עוד אאלץ לזכור אותם לזרא, בבואי אל ימיי החסרים בטוב ההוא, או אולי בטעימת האפשרות של אותו טוב מתחמק.
כשמשחררים מהכבלים, וצונחים אל התהום, מוצאים בה יופי הרבה, כי זה נותן יותר משזה לוקח, וזורח עם הנפילה, מאיר את הדרך. ללא גבולות, שהרי אין עכשיו זמן, לאחר-כך, כי עכשיו, הוא עכשיו, ואדם לא יכול להמתין לבוא עצמו, לנצח.
באוטוסטראדה הזו, לא ראיתי עונות שמחלפות, חגים שנחוגים, אהבות שמתפתלות, הכל נראה רצף אחד, כמו יום אחד, ארוך. אין ביום אחד, מספיק זמן לאדם, כדי לזכור את הטעמים השונים, הריחות המשונים, והמראות המשוננים, של כל רגש שחלף.
כמי שהביט אל העתיד דרך הינומה, וכעבור זמן, הבין שהייתה זו בכלל רעלה, שדרכה הוא הביט, זה פחות חגיגי.
ידעתי פרידות רבות. זה גם טוב, מכיוון שזה מצביע שהיו גם חיבורים רבים. רק אחד יותר לטובת הפרידות, ולרעה. שלי. בסוף המרחק בין אושר מוחלט, לבין קריסה אפרורית אל תוך החומר הפיזי, שכולנו בו מצטמצמים לכדי אטום אחד בודד, הוא בדיוק זה, אחד, בודד, ואטום, לסיכוי. ואם זה נותר הפרש השערים, בטבלה הזו של האושר, שבאמת אינה משקרת, או משכרת, אז פניו של אדם יהיו חמוצות, שנייה לפני עצימת העיניים האחרונה, והבלתי נמנעת. ואם הוסט גורלו, והדלת הסתובבה נכון, יופץ אור יקרות, גם דרך העור הכרות. ממולקולה אחת באנו, וגורלות קבעו את עתידנו שמתיישן בכל שבריר של זמן, ואטום אחד, הוא סיומנו המפואר כאן. אלוהים, הוא כבר למד את הלקח איתנו, ולא עוד תפוחי חכמה, ונחשים ערמומיים, גם תיבת נוח, בה כבר לא נוח יותר, לאף אחד. שהוא זוג.
הגשם אינו מרחם על אלו, שלבד. התיקתוק המיימי הזה, שנשמע מחמם לב, ונפש, יודע להרטיב בצוננים, גם אם אדם יעטה על עצמו בית, שמיכת-פוך, וכלבה נאמנה.
אני שולח את תפילותיי מעלה, מחפש את אלוהים, שייעשה מעשה, ויהפוך ללוויין תקשורת קופידוני, אדוני. ויעביר את מסר התחינה אלייך, שאני, בשערייך.
כשאני אוהב אותך, את צריכה לצאת מדעתך, מאושר. אני אוהב אותך, בתוך אורגיה של אהבה. את, נאהבת, כמו כל אלו שלא. האהבה, אצלי, זה בא באריזת שישיה. וחסכוני. (ואין כפל. מבצעים). והפה שלך, שממפה את כלי המשחית שלי, שמתקן, את הרושם, הרע, שעשו קודמיי. הוא, כבר יודע, לשתוק רעשים הומי מילים.
ואני מושלם - אני אומר לך - אבל בעולם, של חסרונות.
ואולי אהבה אינה מה שנמצא, אלא מה שאבד. ויכול להיות שאהבה היא אהבה, רק במותה ואובדנה. ורק אחרי, יוודע איזו הייתה אהבה, ואיזו לא, ומה מזה כבר שייך למחלקת אחיזת עיניים. פקוחות. שמביטות רק פנימה. ואולי, כדאי למות באמצע האהבה, או לפחות ללכת ממנה, ככה, היא תיגמר בשיאה, המקום היחיד שיודע שקט. קצת כמו אמן דגול, שמוטב שייפרד צעיר מהעולם הממשי, אחרת תמיד יהפוך מהדבר הכי מעודכן, לדבר הכי מאובן, עוד בחייו. וזה, כואב כמו פרידה. שכואבת.
ואולי אהבה היא כשאלך לאיבוד, ולא אחרי שכבר מצאתי.
אותי.
|