לפני מספר חודשים כיכב כאן הפוסט הזה, מאז נאלצתי למחוק את כל הבלוג ואני מחזיר בינתיים חלקים למען מי שרו/צה שוב ומי שמעולם לא קרא/ה.

מורידת הגשם בתחנת האוטובוס

למי שלא מכיר אותי, את מעט שריטותי ושאר איפיוני (אפשר גם: כל נדרי) אני מאלה שנוסעים באוטובוס למשרד כל בוקר. ורציתי לשתף אתכם הנוהגים ברכב ועוד מקווים אפילו למצוא חניה בתל-אביב בשעות היום דווקא - בשגרת יומי, הנוסע המתמיד בדרך השלום לכל אורכה על ההבטחה הגלומה בה עד מעט לפני עזריאלי.

אחד הרגעים הקשים ביותר בחייו של הנוסע באוטובוס הוא המראה הכבד מנשוא של האוטובוס המדובר עוזב את התחנה בעודך בצד השני של הכביש, בדרך אליו. כל כך קרוב. כל כך רחוק - אבל מה זה כואב. והמראה הזה שלו מתרחק ומשאיר אותך מאחור - אין מילים.... הייתי משווה את חרדת הנוסע מהרגע הזה לחרדתו של השוער בעת בעיטת ה-11 – לו רק הייתי טורח לקרוא את הספר הזה.

אני יודע – אמרו לי עוד כשהייתי ילד לא לרוץ אחר אוטובוסים ועוד 'משהו' אבל תוך כדי ריצה לא לחשו לי באוזן התיכונה עד כמה סקס עם אותו 'המשהו' יכול לעשות לי טוב בגוף נכון? ואם זה 'מש-היא' יותר עדיף..אז ככה שאני רואה כאן קיזוז בהנאות – לפחות על פי ההגיון שלי.

אחרי הפספוס הרגיל והמבט העצוב באחורי האוטובוס המתרחק מתחיל הריטואל הקבוע. כשאתה מחכה באותה שעה בתחנה, כל בוקר, אותם אנשים מחכים יחד אתך. אלא שאין ממש תקשורת ביניכם, רק הסכמה בשתיקה לשמור איש איש על המרחב המוגז שלו/שלה. אוי לך אם תשבור את הכללים, אם יימלט שביב חיוך משפתיך ויהפוך למשפט שלם...זה מתחיל בהערה סתמית על האוטובוס המאחר ומי יודע לאן יוביל...מחר כבר יבקשו ממך סוכר לקפה, בתחנה...כמו שכנים, חייבים להזהר ולשמור על הדינמיקה שבשתיקה וזה יפה, אנושי וזה עובד טוב עד ש..

עד שמישהו פונה אליך בשאלה הקשה מכולן, וזו בכלל מיש-הי, אז ככה שתחושת האשמה והמחוייבות גדלה מרגע לרגע.

'סליחה, קו 56 כבר עבר?!'

זיעה קרה עושה דרכה ממעמקים אל מצחי...

כאילו...מה לענות? אני הרי שונא להיות בנאלי ומשתדל להתחכם כמה שרק אפשר בלי לפגוע באף אחד...

"אה...אמממ...כלומר לא, לא עבר אבל הגעתי רק לפני שלוש דקות. אני באמ באמת מתנצל על האיחור היום - נתקעתי במשרד וזו לא קלישאה. היא גם לא היתה מסכימה במילא....רק אומרת שרוצה אבל לא ממש..לא אחת כזו שתישאר אחרי שעות העבודה ל...נו את יודעת... נו טוב..אז מה...אני יכול לעשות? ואם עבר כאן קודם איך אדע? נכון או לא? אז מה את מציעה - שאגור אולי בתחנה למענך ככה שתמיד שאת עוברת ושואלת את ה "סליחה-ק-56-כבר-עבר-שלך" - אז תהיה לי תשובה מספקת? - זה מה שאת רוצה?'

היא מתבוננת בי בבוז..מתיישבת רחוק ממני ומביטה אל האופק באדישות. תפקידה בסיפור תם והיא כבר יודעת את זה.

ואז מגיעה המכשפה...מביאת האוטובוסים אני קורא לה. כמו קסם בלתי מוסבר, כל יום כשהיא מגיעה וזה ממש לא קשור שתמיד היא באה באותה השעה, שהרי במילא אין לי שעון כדי לאמת - כל פעם שהיא מגיעה, שלוש דקות אחריה מגיע גם האוטובוס. כמו שעון. כמו שאין לי, כמו שיורד גשם של טל גורדון...

וזה חוזר וחוזר לאותה ההרגשה הלבנה...כל יום.

עד שיום אחד שברתי את קשר השתיקה ואמרתי לה מה אני חושב על ייעודה בחיים האלה.
מביאת האוטובוסים שצריכה לתרום יותר לקהילה ולהביא גם את הגשמים.

היא חייכה בנימוס מבעד חמישים שנותיה. נראה היה כאילו אהבה את המחמאות.

וככה המשיכה להביא את האוטובוס בזמן אבל גשם אין. יום רודף יום רודף..עד ש

יום אחד ראיתי אותה רצה ואחריה האוטובוס...היא התקרבה אל התחנה מתנשפת..ממלמלת לעצמה 'רק שלא אפספס אותו'..

התבוננתי בה בחיוך מבין

'מותק, זה לא את שרצה להספיק אליו - זה הוא שנוסע מהר כדי להספיק להגיע לתחנה לפנייך...הוא בלחץ בגללך...'

היא הסמיקה עד לברכיה אבל לא התעכבתי כדי לבדוק.

עלינו יחד לאוטובוס ופנינו איש איש/ה לדרכו מושב/ה, ללא מילים, ללא תקשורת, עד יום המחר באותה שעה בדיוק עם החיוך המבוייש שלה שנמרח על פניה כשאני מגיע ומביט בה ללא מילים, ללא תקשורת, בדיוק כמו האתמול.