הייתי בארוע חנוכה בבית הספר של הילדים. באולם הספורט. היה משעמם.חוץ מהקטעים בהם הילדים שלי הופיעו שהיו גאונות צרופה. היו גם כמה נאומים מדכאים. נאומים כאלו שמרוב מבוכה מביאים לכיווץ אצבעות הרגליים. המשעמם והמלאכותי מכולם היה זה של המנהלת: "בכולכם יש אור קטן, אור שמאיר את העולם"... ואני אומר לעצמי: "באמת צריך להעיר את האולם". בקיצור, אחרי כל השממון והדכאון, עלתה אישה בשנות השבעים המאוחרות לחייה. סבתא של אחת התלמידות. שפעם, מזמן, הייתה מורה באותו בית ספר ממש. החלה לדבר והאולם נדרך. דברה ברוך. בעברית צחה. מלאת חמלה ואופטימיות. ואז פתאום נורא התגעגתי לאמא שלי. לאישה המדהימה שהייתה, לפני שנמחקו לה הזיכרון והאישיות. |