כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    Forrest Gump -Thoughts on life

    אישה. תלמידה של החיים. לא תלמידה מצטיינת
    (יש כמה חברים שצורחים עלי ממש עכשיו...אני יודעת). מאמינה ש....
    Life is like a box of chocolate
    you can never know what you gone get
    וואללה.... עד היום אני נזהרת מהביס הראשון, שלא ייצאו לי אלו עם היין בפנים, אבל עדיין נוגסת כל פעם מחדש. עוצמת עיניים ולוחצת על המתוק.
    (זהירות על הסתימות) - אופס...שוב התפלק לי.

    סיפורים

    5 תגובות   יום שבת, 8/9/07, 09:03
       חיה בבועה   
       אף  פעם אני לא יודעת כלום על המתרחש   
       לא אוהבת להלך רכיל על אנשים. לא מתוך צדקנות. פשוט לא חושבת   
       שהנתונים מדויקים או עושים צדק עם האירועים. מרגישה קצת לא בנוח   
       להציץ לחיים של מישהו אחר – אלה האמיתיים, אבל.....יש מי שיודע    
       לספר סיפורים. נו....זה כבר אחרת....(-:   
           
       שבע בבוקר יום שישי– כבר יושבת מול חנה, שעושה את ציפורני כבר    
       חמש עשרה שנה. יש לנו פגישה פעם בחודש. מוקדם בבוקר.    
       היא מעירה אותי/ אני מעירה אותה.   
       היא מכינה לי קפה לבוקר ומספרת לי סיפורים.    
       אני אוהבת את הסיפורים של חנה.   
           
       האופן שבו היא מספרת אותם, מזכיר לי את הסיפורים שסבתי נהגה לספר לי   
         
           
       סבתי לא ידעה קרוא וכתוב. אך כשהיא סיפרה לי סיפור, שלכאורה קרה,    
       עיניה נצצו והמילים....(גם אם לא היו בעברית), העבירו אלי את הריחות,    
       הצלילים והאנשים,כמו סרט שהתחולל לו בתוך הראש.    
       אני זוכרת סיפור אחד בעיקר, שבו היא תארה שמלה שהיא לבשה למפגש    
       הראשון עם סבא, עד היום אני יכול לשמוע את רחש כפלי בד הטפטה היקר    
       עם כל צעד שלה.   
           
       וחנה....חנה מספרת אותו הדבר. והתיאורים...תמיד יורדים לפרטים של    
       מה הם לבשו ומה הם קנו ואיך תווי הפנים שלהם השתנו בכל שלב.   
           
       ההיא, שנעזבה על ידי בעלה אחרי שמצא אותה עם מאהב   
       ועל איך, עד היום למרות הגירושים ,הם מתפקדים כזוג,    
       למרות שהם עושים זאת בהסתר.   
       ועל זאתי...שהיא כ"כ מכוערת (תאור מפורט) וקשת יום (תאור מפורט),    
       שמעולם לא מצאה לה בן זוג ואירועי החיים הובילו אותה    
       בגיל מאד מאוחר לאהבת חייה מעבר לים...   
           
       משהו באופן שהיא מעבירה את המידע, הופך את האירועים מאמיתיים    
       לדר' זיוואגו. סאגה רחבת יריעה. תמונות....שאני יכולה לקחת איתי.   
        בלי לשפוט רק להפנים.     
           
       שבי בשקט. תני ללק להתייבש. היא אומרת לי תמיד ואני תמיד רצה החוצה....   
       יש עוד דברים לעשות.....היא. ממש כמו סבתא שלי, מרגיעה את בעיות הקשב והריכוז שלי עם סיפורים.   
       סבתא – בכדי שאוכל את ארוחת הצהרים, חנה בכדי שאעשה את ציפורני.   
       אבל....אני? אני תמיד שם בשביל הסיפורים.   
           
       משם נוסעת לפגישה בת"א. משם "מגה"....קניות. הסיפורים רוקדים להם בתוך הראש.   
       נכנסת לתוך מרכז הקניות והוא הומה ועמוס יותר מכל יום שישי אחר.....ואני לא שומעת כלום   
       עטופה בבועה. העולם וצליליו מושקטים. מישהו הוריד את הווליום.   
       מממ....מברשות שיניים, מגבונים לחים לליאור לצבא, לחם, אבקת כביסה, ירקות....   
       רק הקול הפנימי שלי נשמע ברעש הכללי.   
       עומדת בתור. הוא ארוך. והסיפורים ממלאים אותי. מרגיעים את בעיות הקשב והריכוז.   
           
       ליד הקופה: זוג עם עגלה עמוסה. היא עומדת לבד. עור כהה. שער אסוף למשעי   
       פנים קשות. מתוחות. הידיים שלה שלובות, כמו מנסות לעצור את גופה . הוא ניגש לעגלה   
       מביא לתוכה פריט נוסף....והיא מסננת...מילים לא ברורות. כעס עצור....הוא טעה   
       בפריט, היא רוצה לכעוס, אך הקהל מסביב. מראית העין עוצרת אותה. והוא הולך שוב...   
       ניסיון שני.   
       מצד שמאל זוג נוסף...היא: תווי פנים יפות ועיניים טובות. הגוף שלה נראה כמו מי   
       שעברה לידות...אני מביטה בעגלה למצוא הוכחות לילדים...אך לא מוצאת.   
       אמא שלה איתם (אותם תוי פנים) וידיה רועדות. הם מתהלכים זה עם זה ברכות.  
      היא מביאה שני מרככי כביסה לעגלה ומגישה לאפו. הוא מריח. בוחר.   
         
      עגלה אחת לפני איש. אני תוהה אם הוא נשוי, ילדים....מביטה בעגלה... – כן.  
       ילדים גדולים מספרת לי סיפור בראש.. המשקפיים, שתלויות לו על הצוואר.  
       החולצה המגוהצת.הפריטים, שמונחים על הסרט, אומרים - זוג, שחי טוב וילדיו עזבו את הבית.  
      הוא מהנדס בתעשיה האוירית. הם בילו שבועיים בטוסקנה והשנה יולד להם נכדם הראשון.....    
       הוא סיים לשלם ואני כבר הנחתי את הפריטים שלי על הסרט הנע.   
      הוא הרים את ראשו והביט בי מחייך, כאילו ראה את הסיפור, שאני מספרת   
      ואמר: שנה טובה.   
      שנה טובה עניתי..שנה טובה.  
       שנה של סיפורים.     
    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/5/11 00:56:
      אני חושב שסיפור צריך לספר ולא להיות איזה גיבוב של משפטים חסרי קשר שלא בדיוק מובן מה הם רוצים להגיד אז מה הסיפור שלך ? איך חנה הייתה יודעת לספר סיפורים ואת לא ? אז באמת אולי עדיף שתתני לנו לינק לדף של חנה
        10/9/07 19:17:

      חחחחחח........

      צחקתי המון

       

      תודה

        10/9/07 19:11:

      ואם את מספרת סיפורים, אז הנה סיפור שהגיע אלי היום במייל:

      אישה ובעלה הלבושים בצניעות  ירדו מהרכבת ופסעו ללשכתו של נשיא אוניברסיטת
      הרווארד, ללא קביעת  פגישה מראש. המזכירה, העיפה בהם מבט, והחליטה שלאנשים פשוטים ועניים אלה אין כל עסקים בהרווארד.

      "אנו מבקשים לראות את נשיא האוניברסיטה", אמר האיש בקול רך.

      "הוא עסוק ויהיה עסוק כל היום", סיננה המזכירה בשפתיים קפוצות.

      "אנו נחכה שיתפנה", אמרה האישה.

      המזכירה התעלמה מהם, בתקווה שהזוג  ילך. אך הם המתינו  בסבלנות.

       בחוסר רצון   החליטה לבסוף להפריע לנשיא. "אולי , תראה אותם לדקות מעטות, והם יעזבו" אמרה.
       הסכים  ויצא לקראת הזוג.

      פנתה האישה לנשיא.: "בננו למד בהרווארד, היה  מרוצה כאן ,ואהב את המקום מאד.
      לפני כשנה  נהרג בתאונה. בעלי ואני היינו רוצים להקים  יד לזכרו, במקום כלשהו בקמפוס".

      הנשיא לא התרשם מדבריה. ובחוסר סבלנות בולט אמר: 
      "גבירתי,  איננו יכולים להקים אנדרטה לכל אדם שלמד כאן ונפטר. אם היינו עושים כך, המקום היה נראה כבית קברות".

      "הו, לא" הסבירה האישה במהירות "איננו רוצים להקים אנדרטה. חשבנו שאולי אפשרי לתת בנין שלם להרווארד".

      נשיא האוניברסיטה , הביט בהם  בזלזול ואמר: "בניין? יש לכם צל של מושג כמה
      עולה להקים בניין? השקענו לאחרונה 7.5 מיליון דולר בהקמת הבניין לפיסיקה, כאן בהרווארד".

      לרגע שתקה האישה .....

       הנשיא נראה מרוצה. (סוף, סוף הוא יוכל להיפטר מהזוג הזה.)

       ואז פנתה האישה לבעלה ואמרה בניחותא:
      " זה כל מה שעולה להקים בניין באוניברסיטה? אז למה שלא נקים  אוניברסיטה משלנו?" 
      הנהן בעלה בראשו בהסכמה.

       הנשיא נדהם ופניו נפלו במבוכה רבה.

      גברת ומר סטאנפורד קמו והלכו לדרכם. הם נסעו לפאלו אלטו, קליפורניה, שם הם הקימו  אוניברסיטה הנושאת את שמם , אוניברסיטת סטאנפורד הידועה,  כיד זיכרון לבנם.

      (סיפור אמיתי - מלקולם פורבס)

        8/9/07 10:38:

      תודה יקירתי.

      תמיד מרגש אותי לדעת...שאני לא

      ה"אנתרופולגית" היחידה, שמספרת סיפור

      סביב פריטי הרכישה של האנשים בתור לפני (-:

      (שלא לדבר על התקופה שבה נסעתי באוטובוס. ישבתי מאחור ורקמתי סיפורים על

      הארועים שהתרחשו לפני) 

      תודה על המילים הטובות....זה אכן, עובר  אצלינו בתורשה. (אחי. בנו הבכור)

       http://www.natanroi.com/

      אבל....יש כ"כ הרבה מספרי סיפורים נפלאים ....שאיש אינו יודע את שמם

      ואני...תמיד מחפשת אותם. יש בהם קסם.

        8/9/07 10:16:

      :-)

      הזכרת לי אותי. אני שעות יכולה לבהות באנשים ולדמיין את חייהם.

      בפעם האחרונה שהייתי בסופר וחיכיתי בתור, בניתי סיפור שלם על זוג בדואי שעמד לפניי ועל בחורה רוסיה יפהפיה עם ילד קטן שהתרוצץ סביבה...

       

      שלא לדבר על התובנות שעלו לי לעניין הרגלי הצריכה...היא עם לחם שחור שחור, שמן זית ודבש וגבינות מיוחדות והם עם ממרח שוקולד פרה, גבינה לבנה 750 גר' , ופלים של עלית  (משהו עם הג'לטין כמדומני) ועוד מיני מתוקים , אה ושמן זית...:-)

       

      ורק שתדעי, לא רק חנה וסבתא שלך יודעים לספר סיפורים.

      גם את!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      forrest gump
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין