אני יושב כבר שעות מול המחשב. העיניים ממצמצות, הגב כואב ופרק היד מתחיל לפתח "שבר הליכה". וזה רק התסמינים הפיסיים. יש גם את השעמום ואת הפרעת הקשב שמחפשת תשומת לב. בכל פעם שאני עובר ליוטיוב אני מוצא מאחורי את המנהל שנותן לי את פרצוף ה"על זה החברה משקיעה בך עשרות אלפי שקלים בחודש?!". פעם ניסיתי קצת להינפש עם איזה חתיכת עיתון אבל מיד קיבלתי נזיפה ש"בעבודה לא קוראים עיתונים" או לפחות לא מחוץ לשירותים. בלית ברירה התחלתי לבקר בשירותים פעם בשעה, אבל אחרי השעה 11 בערך המקום נהיה פחות ופחות מקום שראוי לנופש בו, אפילו מדובר בנופש מטעם העבודה. קפה זו הפסקה ראויה ומכובדת. ניגשים לפינת הקפה מעמידים מים, מחכים, מוזגים, מערבבים ולפעמים אפילו פוגשים אנשים מעניינים לשיחת חולין. מסתבר שגם התענוג הזה הוא קצר מועד. בשעה 12 נגמרות בדרך כלל הכוסות הנקיות, כאשר הכפיות נעלמות כחצי שעה מאוחר יותר. ובכלל, פינת הקפה, גם היא, נראית בצהרים כמו פיגוע רב נפגעים וכדאי להתרחק ממנה כמה שיותר מהר כדי לא לעורר חשד. צהרים, כל האופציות מוצו כולל ארוחת צהרים. המשרד שקט ואור הניאון המעיק מעניק אווירה מושלמת של חדר מתים. העפעפיים שוב ושוב נופלים וקמים, נופלים וקמים.השעונים זזים באיטיות מדהימה. מצד שני, נדמה שכל חברי לעבודה די ערניים. הם קמים,הולכים, חוזרים, מדברים, צוחקים. אני מבין שהם גילו את סוד החיים ואם חפץ חיים אנוכי אני חייב לגלות מהו. מהו אותו סוד שמשאיר אותם חיים ובועטים גם ברגעים קשים שכאלו? מאיפה המרץ הזה? מהיכן שמחת החיים הבלתי מוסברת? אני מחליט לעקוב אחרי אחד מהם. כרבע שעה אחרי שהוא חזר למקומו הוא קם שוב, לוקח משהו מהמגירה ויוצא מהחדר.אני פוסע בעקבותיו, הוא אוסף איתו עוד כמה חברים וחברות מהחדרים הסמוכים, הםיוצאים מהמשרד ואני בעקבותיהם. הם פונים למעלה המדרגות בואכה גג הבניין. אני מחכה דקה ופותח את דלת הגג. אור שמש חם ומסנוור מכה בי בפנים. כל החברים והחברות יושבים זה לצד זה, צופים בנוף, משתזפים בשמש, מדברים ומצחקקים. כולם משוחררים, נחמדים ומסבירי פנים. הגעתי ליקום מקביל. כל אותם עובדים חיוורים, שקטים ולחוצים מלפני עשר דקות הם עכשיו נערי שעשועים שזופים וקולניים, וזה כולל את המנהל הלחוץ שלי, שמסתובב משוחרר בין העובדים, מפזר בדיחות וצ'אפחות כאחד האדם.

זה יכול היה להיות מושלם לולא ענן העשן שאופף את כל הסצינה. כן, היקום המקביל הוא פינת עישון. אני אמנם לא מעשן אבל אין סיבה שגם אני לא אהנה מהחגיגה. הנה מתקרב אלי המנהל, אני שולח מהר יד למאפרה הסמוכה ולוקח לי סיגריה. הוא טופח על גבי ושואל לשלומי. אנחנו סאחבקים. הוא אומר שהוא לא ראה אותי כאן אף פעם ושהוא חשב שאני לא מעשן. אני מרגיע אותו שאני גומר חמש קופסאות ביום וזה עוד ביום שאני חולה. הוא קצת חושד ושואף אל ראותיו את עשן הסיגריה שלו. אינסטינגטיבית אני עושה אותו דבר ומתחיל להשתעל כמו משוגע. נחשפתי. אני חוצן. עובד לא מעשן בלב פינת העישון. אני מגורש מגן העדן בבושת פנים וחוזר לעבוד בזיעת אפי.

אני יושב מול המחשב. החברים המעשנים יוצאים וחוזרים מהמסיבות שלהם. ערניים, שמחים וטובי לב. אני פותח חלון ובוהה בנוף. למה כל הזמן מספרים לנו רק על החסרונות שבעישון. למה לא מזהירים שגם המנעות מעישון מזיקה לבריאות. "עובד!" אני שומע את קולו הרועם של המנהל "אתה באת לכאן לעבוד או לצפות בנוף?"