כותרות TheMarker >
    ';

    גאות ושפל

    מחשבות על עיצוב ואמנות, טיפוגרפיה ומעורבות חברתית ופוליטית, אהבה למזרח התיכון, מעט תוגה חורפית, וגם כמה חלומות.

    \"לא זכיתי באור מן ההפקר\" (ח.נ.ביאליק)

    ארכיון

    לכתת רגלינו

    0 תגובות   יום שישי , 18/12/09, 01:13

    [יורגו דאלאראס והפילהרמונית הישראלית בהופעה חיה ובלתי נשכחת - "צור משלו" - פיוט יהודי עתיק עם מקור לאדינו ]

    [ התמונה למעלה ולמטה באדיבות ספריית הקונגרס האמריקאית ]

     

    זה הפוסט המסורתי שלי לסוף השבוע הכולל הווי מוזיקלי "ים-מזרח-תיכוני" כל שהוא, אבל הפעם הוא ארוך

    באופן משמעותי.

     

    והפעם רציתי להתחיל עם תמונה. אני מאוד אוהב תמונות. חוץ מהפעילויות האובססיביות שלי הכוללות
    אותיות ומחשבות עבריות, מוזיקה בינלאומית, וצפייה בקולנוע, (ועוד הרבה), אני מוצא את עצמי מוריד
    המון המון המון תמונות מהאינטרנט ומתבונן עמוק עמוק לתוכן, על מנת למצוא אוצרות חדשים - תמונות
    שוליות בתוך תמונות שיש להן פוטנציאל משל עצמן.

     

    כבן תקופתי, יש בידי המון כלים לממש את תאוותי האמנותיות. כשאני מצלם תמונות בפילם, אני מעביר
    אותן לחנות הפוטו, ואומר למוכרת - "אני רוצה סריקה (של התמונות לדיסק) באיכות ענקית, אני רוצה
    לראות אטומים!". היא מצידה מסתכלת עלי כאילו הייתי משוגע הכפר, ואומרת - טוב, סריקה באיכות
    גבוהה, מה שאף פעם לא ממש מרצה אותי. ואכן אם זה היה אפשרי לראות אטומים הייתי מאוד שמח.
    זאת מכיוון שבניגוד לתמונה הדיגיטלית, יש למיקרו ולמאקרו חיים משלהם עצם היותם אובייקטים
    כימיים-אורגניים. האור מגיע מבעד לעדשה ומזריע את השדה הכימי של הפילם, וקובע את הרכב
    מליוני יבולי נקודות הצבעים השונות, שלעולם יהיו שונות מתמונה לתמונה. התמונה עדיין מתפקדת
    כתמונה, גם אשר נתקרב ונראה רק נקודות אבסטרקטיות. גם כאשר הצילום שלי כל כך גרוע, שאין
    הוא מייצג דבר זולת נקודות אור בודדות. עדיין הן מייצגות את המגע הישיר של אור-חומר ואת הרגע שאבד.
    אין תמונה הדומה לרעותה.

    בספרו "מחשבות על הצילום", טבע רולאן בארת מושגים אשר מסבירים את הצפייה האנושית בתמונות.




    להתבוננות הרציונלית שנובעת מהצופה אל הצילום הנצפה הוא קורא 'סטוּדיום', ואילו למה
    שעולה ופוגע כחץ של פצע, רגש ותשוקה מהצילום הנצפה אל הצופה הוא קורא פוּנקטוּם'.
    במלה פונקטום – מלשון נקודה – משתמע מבט תמציתי, מרוכז, מדויק ועז. יש כאן שני
    ווקטורים: אחד שבא מהצופה אל הנצפה, ואחד שבא מהנצפה אל הצופה. אוסיף כאן
    שהפונקטום הוא מה שמאפשר  לצופה ולנצפה להיות אמיתיים. 




    [מקור - התשוקה אל הגוף והאני האוטנטי - רות נצר ]

    החיסרון של הפילם הדיגיטלי (שאני מאוד אוהב ד"א), הוא שהגבול הוא כן סופי. האור מזריע את השבב הדיגיטלי,
    אך כאן מיתרגמת האבסולוטיות של האור לשני פקטורים מאוד ברורים - 0 וְ 1. יש מחסום להתקרבות הנצחים,
    והוא מחסום הפיקסלים. אני תקוע עם הפרשנות והראייה המוגבלת של המחשב. אני רואה ריבועים שהם פרשנות
    של תופעה, ולא התגובה לתופעה. זוהי כבר לא תמונה - זהו קוד, ופה גדולתו חסרונו. זה אולי חסרון זניח של
    המהפכה הדיגיטלית שעזרה לי כל כך ליצור אמנות. 

     

    כפי שאמרתי, יש בידי המון כלים לממש את תאוותי האמנותיות.אחת מהן היא 
    האוסף של ג'ורג' גרנת'ם ביין בספריית הקונגרס האמריקאית  - או בקיצור - 
    Bain Collection ) - מאגר תמונות
    השואב מליוני תמונות (בעיקר ממוצא אמריקאי) מיום היוולדו של הצילום וכלה בימינו. האוצרות שמצאתי שם שימשו
    אותי לצרכים שונים, אחד מהם היה פרוייקט הגמר שלי. כמה מהתמונות צולמו על ידי תיירים וצליינים אמריקאים 

    ב"ארץ הקודש".

     

    מצאתי תמונה אחת מאוד מעניינת שתיארוכה (המאוד החלטי) נע בין 1896 עוד 1946, שנמצאת כאן (המשך
    הכתב מתחת לתמונה הענקית.הערות : לוקח לה זמן להיטען. אם התמונה לא נראית, אנא פתחו את הלינק הזה בחלון נפרד):

     

     

     

    לפי התיאור של התמונה באתר, מדובר בתהלוכה של יהודים בעמק יהושפט לעבר עמוד אבשלום.
    חשבתי לעצמי - איזו סיבה יש לאנשים האלה, המכתתים רגליהם במה שנראה כמיטב מלבושיהם בעמק הזה,
    בחום היום הירושלמי, לעבר קבר של דמות שנחשבת משוקצת בתנ"ך? 

     


     מנהג קדום, שנהג על ידי המקומיים בני כל הדתות הוא סקילת המצבה. תיאור מרתק במיוחד של מנהג זה
    מספק הצליין פליקס פברי, בשלהי המאה ה-15:

    " 
    קיים מנהג, שכל הילדים העוברים ליד מצבה זו, בין אם הם ילדים יהודיים ובין אם הם ילדים סרציניים או נוצריים,
    מרימים אבנים מן הארץ ומשליכים אותן לעומת המצבה... אם יש למישהו בירושלים בן-סורר, הוא מוליכו לשם
    ומכריחו באיומים ובמלקות להשליך אבנים אל המצבה ולקלל את אבשלום, והוא מספר לבנו את פרשת-רשעותו
    ומותו של אבשלום... כתוצאה מזריקת אבנים זו בידי ילדים כה הרבה, נערמו ליד המצבה צרורי האבנים לערמות
    גדולות. ואילולא היו מסירים אותן משם מפעם לפעם, היה מקום זה מזמן רב מכוסה כולו באבנים.   

    "
    – מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל", עם עובד ודביר, תל אביב, 1965, עמ' 249

    מנהג זה המשיך ונהג במהלך הדורות, וערמות האבנים נערמו מחוץ למצבה עד שפונו בשנת 1924 על ידי משלחת
    החפירות של החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, בראשותו של נחום סלושץ. גם בשנות ה-40, נצפו אנשים
    שהמשיכו לאחוז במנהג.


    [מקור - וויקיפדיה]

     

    אפשר להסיק שאם יש משהו שהצליח לאחד את כל הגורמים בסערה הזו שנקראת ירושלים,
    הרי שזו שנאה משותפת להפרת כלל מוסרי בסיסי.

     

     [ יד אבשלום בתוך גלי אבנים בשלהי המאה ה-19. | מקור - וויקיפדיה ]


     [ יד אבשלום - פְּנים. | מקור - וויקיפדיה ]


     החלטתי להעלות את התמונה במלוא גודלה ואיכותה על מנת לחלוק את ההנאה שהייתה לי בהתעמקות בתמונה
    עצמה, בפרטים ה"גוטמניים" שלה. הרשיתי לעצמי לשפץ את הקונטראסט ועומק הצבע.
    הנה רועה עם מקל גורר את חמוריו, והנה חומת ירושלים על כל נדבכיה השונים, וצוהר קרוע בחומה,
    ועל שיניה אנשים לבושי תרבושים מסתכלים בתהלוכה (חתוכים על ידי גבולות הפריים),
    ופה אנשים מנסים לקצר את הדרך על ידי ירידה בשביל תלול, והתהלוכה החולפת על יד חומת אבני גזית חדשה
    ומבהיקה החותכת את המדרון לטראסות של עצי זית. אנשים שמנים ורזים, נערים וגברים מזוקנים בעלי מראה
    חסידי, בעלי שטריימל או תרבוש תורכי, נושאי שמשיות שחורות להגן מן השמש הקופחת, ואיש אחד מגולח,
    ספק נער ספק איש גוץ, נח לרגע ומסתכל היישר למצלמה.

     


    עמק יהושפט לחוץ בין חמוקי הר הבית והר הזיתים. זוהי השורה הקדמית והטובה ביותר למופע קץ העולם - ביאת

    המשיח, ותחיית המתים, ולכן קבורה בעמק היא הדבר הכי קרוב לשכינה שנוכל להשיג במותנו העלוב, לכן היה זה

    אתר קבורה נחשק, הקרם דה לה קרם של הנקרופוליס המקומי.
    טיב הארכיטקטורה מעיד על כך. "קבר אבשלום" (חרוט), "קבר זכריה" (גג פירמידה),
    ו"קבר בני חזיר" (מצאו להם שם) הנם מבנים מונוליטיים מרשימים, החצובים בסלע הירושלמי.
    מדגימים את מיטב האופנה הארכיטקטונית של התקופות החשמונאיות, ההרודיאניות, והביזנטיות שהובאו מן האימפריות

    שתרבותן הייתה חזקה באותם ימים.

     

    החל מהקומפוזיציה הזיגזגית והקו המלא שחוצה את הפריים שהם הפונקטום של התמונה, אפילו ממרחק,
    אל התחושה המיתית שבתהלוכת אנשים המיטשטשים למופשטות כפי שהיטיבה לשקף מיכל רובנר
    (בתערוכה המיתית שלה - "שדות"), אל הסטודיום שמעלה רצון לפרק את התמונה לגורמיה ולגלות את ההתרחשות

    כפי שהיא מתגלמת ברציונאל של היום-יום ולא רק בייחודיות של אירוע טקסי או יצירת אמנות. התמונה הזו של
    'תהלוכת היהודים' או 'התהלוכה היהודית' מעוררת את ההנאה האסתטית והאינטלקטואלית של הצופה.
    היא מעוררת בי, כחוטי התיל מסביב לברושים הרעננים שמעל לדרך שבתמונה, עוד קישור דקיק של זהות עתיקה.

    אני מסתכל בהם לא מנוסטלגיה, אלא מאהבת הצפייה, אבל נזכר באיזה ניגון ישן בשם "צור משלו"
    ובסיפורים על ירושלים כפי שקמה לתחייה שוב ב"בוסתן ספרדי" של יצחק נבון ובסיפוריו של יוסי בנאי.

    -סוף, ושבת שלום ומבורך-


     

     

     

     

     

     

     

    [תומאס סדון - "עמק יהושפט". | מקור - וויקיפדיה]


    [ התמונה באדיבות ספריית הקונגרס האמריקאית ]

     [עמק קידרון זרוע בקברים, זיתים, סלעים, ברושים, וכבשים. התמונה באדיבות ספריית הקונגרס האמריקאית ]

     

     [לכאורה "קבר אבשלום" התמונה באדיבות ספריית הקונגרס האמריקאית ]

     


     [חצבים בעמק קידרון הצופה לעמק יהושפט התמונה באדיבות ספריית הקונגרס האמריקאית ]

     

     

    [ בתמונה - עמק יהושפט היום, מזווית טיפה שונה (קצה החומה הוא אותה קצה בתמונה הגדולה], עם שדרת הברושים שהספיקו כבר לגדול. | מקור

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה