בזמן האחרון ישנות אצלי המון בחורות צעירות. לפעמים אחת, לפעמים שתיים או שלוש באותו לילה. ביום שישי אחד לפני שלושה שבועות הגזמתי לגמרי ואיפשרתי לשש מהן לבוא ביחד. לא יודע מה חשבתי לעצמי מלכתחילה, אבל זה היה נורא. כל הערב הן קישקשו ודירבנו אחת את השנייה לכל מיני שטויות. בחצות הן היו רעבות פתאום ונאלצתי להניח על השולחן את כל מה שהיה לי במקרר, חוץ מארבע צנצנות של סחוג בצבעים שונים ובריכוזים שונים של חריף ביחס לכוסברה שאני מחזיק שם ומהפלפלים החריפים שקליתי כל הלילה שלפני זה ושימרתי בשמן זית ושום. אחר כך הן התעקשו לשוטט שעה קלה בפייסבוק לראות מי ביקר אצלן והשאיר עקבות. לא לאבד קשר עם העולם החיצון. רק כשהחליטו אגב צהלות שמחה לפתוח קבוצה בפייסבוק של "כל האנשים ששונאים את המורה להתעמלות מוריה" נשברתי והכרחתי אותן לצחצח שיניים ולהיכנס למיטות.

הבת שלי, יש לה שיטות משלה. היא מתקשרת אלי חמש-שש פעמים ביום כדי לומר לי שהיא נורא מתגעגעת. בפעם השביעית היא מגלה לי מה היא צריכה. כשאני עונה לטלפון ושומע אותה קוראת לי "אבוש" אני יודע שהולך להיות לזה מחיר.
‫"‬אבוש" היא אומרת לי ביום שני בצהריים, "אפשר שחוץ מדריה גם עמנואל תישן אצלי הלילה? פליז, פליז, פליז".
"מישמיש, זאת פעם שישית שאת מצלצלת אלי בשלוש השעות האחרונות, את שמה לב? אני נורא מנסה להתקדם מעט בעבודה ובעוד חצי שעה אנחנו נפגשים בלאו הכי".
"אז אני לא אצלצל יותר היום אבוש, אבל היא יכולה? תודה, תודה, תודה".

בארבע אחר הצהריים דורון ואני בחצר האחורית של מפעלי נייר חדרה. באמצע חזרה גנרלית להופעה שאנחנו מעלים במסגרת הפסטידל - פסטיבל פרינג' לשירי ילדים, אירוע שיזמנו כתגובה למצב. אני בתפקיד ריבה אדומה, דורון אבקת סוכר. לא מצאנו אף אחת שתהיה סופגניה, אבל זה לא סוף העולם. בשביל זה אנחנו באלטרנטיבה. מיד שינינו את הטקסט לשניים במקום שלושה ואת הסבטקסט לנטישה. אנחנו מכירים את זה מצויין מהישיבה על הספסל בשדרה. בסוף אנחנו תמיד נשארים שם לבד. בקור, בגשם.
בחמש עדיין אין קהל. האמרגן אומר שיש דיווחים על פקקים בין היכל התרבות לאיקאה אבל זה לא מקל על ההרגשה. דורון צובר לחות, אני נהיה דביק. בשש וחצי אנחנו אורזים את מה שנשאר מאיתנו, מלקקים את הפצעים או האצבעות ונוסעים להדלקת נרות.

החג הזה נהיה מפלצת. משנה לשנה הוא גדל עלינו. זה התחיל מאיזה פסטיבל בחיפה בהיכל בשבעים ואחת או שתיים. ציפי שביט שרה כולם הולכים לג'מבו, רבקה מיכאלי שרה על הצבי שלא יכול לחבוש כובע בגלל הקרניים המטופשות שלו. ועכשיו מה? הצבי ישראל. שמונה ימים של ליל סדר, אם לא משפחה אז חברים. כולם מתקשרים לוודא שאתה מגיע, עושים קולות של פרצוף נעלב אם אתה אומר שחשבת לעבוד קצת היום. ושוב אתה בחנות יין שומע מהמוכר שרוזה הולך יופי עם הסופגניה. במאפייה אחת שאני מצוי בקשרים מקצועיים איתה מכרו בשבת בלבד שמונה מאות אלף קלוריות ארוזות בצורת סופגניות. מכוני כושר ברחבי העיר קורסים מרוב יסורי מצפון. כמות החמצן שנרותי הזעירים כילו בכל הבתים במישור החוף במהלך שמונה לילות יכלו לקיים חיים של קהילייה צנועה של מפונים מהאחזויות בלתי חוקיות בשטחים על המאדים. ושלא ימכרו לכם את העניין הזה עם נס פך השמן. הם הרי מצאו ג'ריקן 20 ליטר. כל מי שהתקלח בגייזר בחורף על הר גבוה יודע שכד קטן לא מספיק לכלום. אבל לך תעשה ג'ריקן מבריסטול שחור עם צלופנים מודבקים מאחורה. איכס. כד נראה יופי.

שעתיים אחרי הכשלון של ההפקה הגרנדיוזית של "הסופגניה שנתייבשה" שתיכננו לילדי ישראל לכבוד החג של כל החגים בחצר האחורית של מפעלי נייר חדרה ושאף ילד לא הגיע אליה ואין לנו שום מושג למה, אנחנו יושבים בבית של חברים ומנסים לנתח את הנסיבות לכשלון ולעכל את הקטסטרופה, ובינתיים אוכלים לביבות עם שמנת חמוצה ונקניקיות בלחמניה עם כרוב כבוש וחרדל, ומקלות סלרי וגזר מתוך כוסות גבוהות. בחוץ הרוח נושבת קרירה ובפנים עשרות ילדים בכל מיני גדלים ועם נרות בידיים מסתובבים בחוסר מעש ומושכים במכנסיים של כל מיני מבוגרים רק כדי להביט כלפי מעלה ולגלות שאלה בכלל לא האבא או האמא שלהם שהם נתלים עליהם, והמבוגרים ההם מחייכים אל הילדים ההם ברוחב לב, רוחב לב שהוא ממש אצילות וגדלות נפש בהתחשב בכך שידיהם של המושכים במכנסיים מלאות ריבת תות וריבת משמש וריבת חלב.

למחרת בבוקר אני ממהר לקום. עולם האקדמיה לא הפנים את כל העניין עם אנטיוכוס והלימודים מתנהלים כרגיל. בשמונה וחצי מתחיל שיעור. אנחנו בענייני שואה. בגלל זה היינו ביד ושם בשבוע שעבר. עכשיו אני מדבר על רפרנסים שמתייחסים כולם לקלות הבלתי נסבלת של התפוררות אמות המידה האנושיות. ז'אן אמרי ותומס בראונינג ועוד כל מיני ספרים של רסלינג שקניתי אבל לא טרחתי לקרוא ובכל זאת אני מדבר עליהם בסמכותיות מרשימה. ותוך כדי דיבור אני מנסה לסגור קצוות בבית, הילדות צריכות להיות ערות ולהתלבש ולצחצח שיניים. בתשע וחצי האמא הזאת צריכה לבוא לאסוף את זאת וזאת וברבע לעשר אמא אחרת ואחר כך בשתיים עשרה וחצי לאסוף בחזרה ולהביא ולקחת. כל כך הרבה תיאומים ותזמונים ולוגיסטיקה. איפה אייכמן כשצריך אותו.

נר רביעי הוא הקשה מכולם, רחוק מאוד מקו הזינוק אבל הרבה יותר רחוק מקו הגמר. כולם נראים סחוטים משהו. סופגניות עוברות הישר לפח יחד עם הקרטון שהביא אותן מהקונדיטוריה. נרות מסרבים להידלק. ילדים מזמזמים מצד המנפאאא-אח אגב צפייה בסרט כריסמס בערוץ דיסני. מבוגרים מדברים על מה-מזכיר-לך-שהיתה-מלחמה-בדיוק-לפני-שנה. צחוקים.

למחרת אני שבור לגמרי. החום מטפס לי, הראש שלי נאטם. אני עוזב את העבודה מוקדם אחר הצהריים. נכנס למיטה, מכסה את השמיכה מעל הראש. שיחפשו אותי. בעשר אני מתעורר רק כדי לגלות שיכולתי למות ולאף אחד לא היה איכפת. איש לא שאל, אישה לא ליבבה לביבה. שהחיינו וקיימנו והביאנו לזמן הזה.

‫---‬

חמישי בלילה. חזרתי עכשיו מירושלים. כלומר קודם. הייתה שם פרמיירה לסרט דוקומנטרי על טרטקובר. מי שעיצב חלק מאוד גדול מתוך מה שאתם חושבים עליו כשאתם חושבים על ישראליות. כשהוא מציג אותי הוא אומר קולגה, כשאני מציג אותו אני אומר מורה. מכיוון שהוא הודיע לחברת ההפקה שרק להב עושה את הכותרות והפוסטר לסרט, אז עשיתי. יש דברים שלא אומרים להם לא. האמת? שיקשקתי מפחד. יכול היה לעשות בעצמו. יותר טוב ממני מן הסתם. אבל יותר פחדתי להגיד לא. אז עשיתי. בשבת הקרובה בלילה הסרט יוקרן בערוץ שתיים, שווה לכם לראות. 
ירושלים קפואה וגשומה. פעמיים שלוש בשנה יוצא לי להגיע לשם בגלל איזה סרט שעשיתי לו גרפיקה. תמיד אני מופתע מחדש. ומדובר על מקום שכיליתי בו שבע שנות חיים ועל מוסד שעבדתי בו חמש מתוכן - הסינמטק - בהזדמנות נדבר על זה. תמיד כשיוצאים שם מהקרנה יש איזה חמש שש דקות של דיבור על איפה ללכת לאכול או לשתות ותמיד זה נגמר בנסיעה מהירה דרך שער הגיא למשהו מוכר בתל אביב.
עם חום גבוה וראש מפוצץ אני עוצר בבר של מלון סולידי ברחוב מונטיפיורי. שותה כל מה שהמערכת שם יכולה להציע והולך.
מחר יום חדש, וגם נר אחרון לשנה זו.

שבת שלום.