מחשבות והרהורים אחרי רפרוף בעיתוני סוף השבוע:

1. שנה חלפה מאז ההתקפה על עזה - ישראל אפילו לא טרחה לחקור אותה כהלכה, כפי שדרש העולם.

שנה אחרי, ואין בישראל שום לבטים מוסריים לגבי מידת ההרג וההרס.

במצב כזה אי אפשר להאשים את העולם, שמנסה לעורר אותנו מתרדמתנו המוסרית.

אנחנו היינו צריכים להיות הראשונים לעשות זאת.

2. הישיבות מתרבות וממלאות את הארץ, שבה כל ארחי-פרחי ייקרא רב גדול; שכל רב-לא-רב יפסוק הלכות, ולא רק בענייני נידה, גם בענייני מדינה; שכל כנופיה תעשה לה רב, וכל רב יעשה לו כנופיה; שכל התנחלות שנייה תזכה לישיבת הסדר.

3. להערכת ישראלים שהשתתפו בשיחות הפורמליות והלא פורמליות עם עבאס, אפשר להשיג פשרה על בסיס חילופי שטחים של 4%.

האם כדאי לישראל להתעקש על עוד אחוז או שניים כדי לספח עוד התנחלות, ובינתיים לאבד זמן יקר, שבו הכיבוש מעמיק, כוחות הסירוב מתחזקים והסכסוך מחריף?

במקום לבזבז תקציבים מיותרים בהתנחלויות, האם לא מוטב להתכונן לפינוי המתנחלים ויישובם מחדש?

דרישת ביבי שהמו"מ יחודש "ללא תנאים מוקדמים", הימנעותו מקבלה של "מפת הדרכים" והתעלמותו מהצעות קודמיו מרוקנות מתוכן את קריאותיו החוזרות לעבאס להראות אומץ ולחזור למו"מ. במקום לבזבז זמן בוויכוחי סרק עליו להראות את אותו אומץ שהוא דורש מעבאס ולהמשיך במו"מ מהנקודה שבה הופסק בשנה שעברה.

הבידוד הבינלאומי המחריף של ישראל צריך להזכיר לנתניהו, שיש מחיר לסחבת המדינית, ולהמריץ אותו לסיים בהקדם את הסכסוך ולהגשים את פתרון שתי המדינות. זו משימתו.

4. על אף האווירה המשוחררת שמנסה עבאס לשדר, גם הוא מבין שללא אופק מדיני המציאות בגדה עלולה להשתנות.

בנאומו ניסה להסביר לנציגי אשף ולתקשורת הבינלאומית, שהוא מעוניין במו"מ, אך נתניהו הוא שמטרפד זאת. עבאס ממשיך להדגיש כי לא יוכל לנהל שיחות מדיניות כל עוד אין הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות, כולל במזרח ירושלים.