סבא שלי היה אדם דגול. לא הכרתי אותו אישית, אבל ככה מספרים.

בגיל 18, אחרי שסיים ללמוד במחלקה ג' בבית הספר הגימנסיה בתל אביב- כשכל החברים שלו הצטרפו לקבוצות עבודה, נסעו ללימודי המשך במקווה ישראל, או קיבלו עבודות כמדפיסים- הוא הפליג לבירת האימפריה- לונדון, דרך פורט סעיד במצרים, כשהוא נפרד מבן המשפחה היחיד שלו- אביו, כדי ללמוד עריכת דין באוניברסיטה הכי נחשבת. המטרה הייתה לרשת את משרדו המצליח של אביו, שהיה אז עורך הדין הראשי של הועדה לפיתוח תל אביב ומחלקות ממשלתיות אחרות בשלטון הבריטי.

אחרי שנים של לימודים מפרכים באירופה, לצד עליית הנאצים לשלטון והאירועים החשבוים שמלווים באותה תקופה את העם היהודי- הוא חזר אל הארץ, ארץ ישראל האהובה שלו, והחל לעבוד כעורך דין. הוא מונה לעוזרו של פנחס רוזנבליט (לימים פנחס רוזן) שהיה אמור להקים משרד משפטים למדינה שבדרך- וקיבל משימה קשה: לכתוב הרכזת עצמאות למדינת ישראל.

הוא התיישב, העתיק פסקה אחר פסקה מהכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה. לאחר מכן שינה מילה אחר מילה, עד שרהגיש שבידיו נמצא המסמך המנצח. אותו הגיש לרוזנבליט, שהגיש אותו לבן גוריון- ששינה בו כמה מילים (כי לא היו מספיק ציוניות)

עד שאנחנו קיבלנו את ההרכזה שתלויה היום בכל כיתה, משרד ויחידה צבאית.

זה סבא שלי. עו"ד מרדכי בעהם.

אבל למה אני מספרת את זה? כי סבא שלי, הצעיר בן ה-18 מתל אביב, שזכה בפי כל מכריו לכינוי "מרה", ניהל יומן.

הוא כתב עשרות יומנים אישיים שתיעדו את היום יום בארץ ישראל דאז, את הנסיעה האיטית ברכבת לנמל במצרים, את ההפלגה בת 12 הימים ללונדון, את ימיו באנגליה האנטישמית ובאירופה המאיימת, את פעילותו בועד לארץ ישראל והמרצים החשובים שהתארחו בו (ז'בוטינסקי למשל...) וגם את הדברים הקטנים כמו התאהבות בנוכריות, חיים מיניים, התעברות לא מכוונת, חליפות שנתפרו עקום, סרטים בקולנוע מוגרבי, צלמוניות חדשות מרחוב בן יהודה וטרנזיסטורים שעושים רעש.

אני כותבת את סיפור חייו, במילים שלו- כשהוא עוד משתעשע עם השפה העברית, משתמש בסלנג ששרד עד היום, מתרעם על ההתנהגות של האנגלים המתחסדים, מציע תכניות לחבור לעולם הערבי כנגד אירופה, תומך בתכנית "אנגולה" (זאת שאחרי אוגנדה)

וחושד בארלוזורוב כרוצח חסר רחמים.

תענוג.