השעה 1:15, שוב לא בא לי לישון. שוב מחשבות

ובדיוק סיימתי שיר. ששוב נכתב ע"פ תחושות בלבד, בלי הרצון העז להיצמד למשמעות. למרות שעד שהגעתי לסופו, הבנתי אולי על מה הוא

__________________________________________________________ 

 לילה טוב לכן.

האישה ומוכר החלומות / ב. לנדה

אז בשלוש לפנות בוקר היא כל כולה כבר מחוץ למיטה
לבושה שמלה כסופה, תסרוקת צרפתית מיושנת.
מישהו הגדיר את שנתה האחרונה כשנת השמיטה
אך הדבר היחיד שהיא תשמיט הלילה זה הפחד
הפחד מלחטוא ביומרנות, הפחד מלהיות לא מובנת.

יורדת במדרגות ללילה המקפיא, שלכמותיה עורב,
הסנדלים שלה מצקצקים בינהם על הליכתה הזהירה
אבל רק היא מרגישה עמוק בפנים מערבה מהלב,
שהיא יודעת מה היא תבקש ממנו הפעם,
על הרגע הזה היא שמרה, את הרגע הזה מוקירה.

הוא עומד כמו תמיד בפינת הרחוב, עם זקן שהחליף לו פנים
יש ביקוש לחלומות, אין היצע, רק בעלי יוזמה יזכו בטובה.
היא מתקרבת באומץ של ילדה, העשויה את עצמה להדהים
מחייכת ושואלת כמה קר לו הלילה
כמה פנים עצובות הוא פוגש כבר שעות, כמה אכזבה?

אין דיאלוג שקט יפה יותר, מגבר שמשיל מחלומות את פחדיהם
לזאת שמשילה את מנעוליה, הנפרצים כמו דלת של בדידות
בזמן שיש רבים, אשר רודפים אחריה, אך היא לא רודפת אחריהם.
היא רק רוצה שעוד כמה דקות, כשהיא תחזור הביתה
יהיה שם מישהו שיכסה את גופה הרועד באיטיות.

הוא לא מבטיח שום דבר, רק מהנהנן מתוך נימוס
שואל אותה: "האם שקלת את החלום בלב שלם?"
והיא נאלמת באוויר הצלול, רוצה שעליה הוא יחוס
מה תגיד לו עוד שלא אמרה
כיצד צריכה היא להביט בו כדי שירחם?

זה לא הזמן לרחמים, מתלחששים הסנדלים בחוסר סובלנות
את גופה כבר כיסו העוברים והשבים, עד שנהיה לה מחניק,
מה את רוצה? עוד רגע אחד של לחיות או למות?
היא לא תענה כבר, היא צועדת לביתה בחזרה
לא מוצאת עוד סיבה לדבר, את מה שלא קיבלה - מספיק

כשהיא נכנסת למיטה, פרועת שיער, קפואה ומיואשת
היא פוקחת עיניים, רואה את ידו שלובה בתוך ידה.
שוב נזכרת במוכר החלומות, והשאלה המתבקשת:
אם הוא נמצא שם לידה ומחבק עכשיו
מדוע שוב היא חולמת על מישהו שרק יכסה אותה?

_____________________________________ 

© כל הזכויות שמורות לבוריס לנדה.