מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני מאוד אוהב את אנשי המקצוע בתחום הרווחה. אנשים מסורים, מקצועיים, חרוצים, משכילים, ועושים את עבודתם נאמנה לפי מה שאני רואה. ואני רואה. כאן היה משהו שונה, לכן הוא כאן. הסיפור עצמו הוא אמיתי. הפרטים שונו מאוד כדי להמנע מלפגוע במישהו. למצולמים אין קשר לדמויות בסיפור. . "אני רוצה לספר לכם על שני טיפוסים של עובדים בשירותים הציבוריים". הדוברת מירה קראוס, בכירה במחוז הדרומי של משרד הרווחה והשירותים החברתיים, סיימה לא מזמן דוקטורט שנושאו השירות הציבורי. אישה בשנות הארבעים לחייה, נמוכה, נאה, חייכנית ונעימה לכולם. השומעים, סטודנטים בקורס מפקחים שנועד להכשירם לתפקידם כמפקחים מחוזיים וארציים במשרד מורכב זה. "הטיפוס הראשון הוא של "ההולכים אל הפרוטוקול". הם אלה שעובדים לפי גבולות תפקידם כפי שהוגדר, מעצבים סטנדרטים לפעילות ולא יתערבו בעבודתם של עמיתיהם אם אלה אינם חורגים לתוך הטריטוריה שלהם. הטיפוס השני הוא של "פותרי הבעיות", אלה האנשים שינסו לפתור את הבעיה של הלקוח שלהם מכיוון שהוא הלקוח שלהם. גבולות התפקיד, המשאבים והסטנדרטים יעסיקו אותם פחות. אני רוצה לספר לכם סיפור בעניין הזה. במחוז שלנו עשו שיפוץ קטן, פתחו קיר והריחו ריח רע. באוויר התפזר אבק מטריד. פתחו את הקיר יותר ומצאו שהיונים באזור אימצו חלל קטן של מספר מטרים רבועים, לצרכיהן, תרתי משמע. במקום התאספה צואת יונים בעומק של מטר וחצי. פתיחת הקיר גרמה לריח ולאבק להתפזר בחלל בניין המשרדים. אנשים החלו לחוש כאבי ראש, להשתעל. ניסינו להתייעץ עם מומחים. כל מי שפנינו אליו אמר לנו שאסור לעובדים לעבוד במצב שכזה, אבל אף אחד לא הסכים לחתום לנו על מסמך כזה, כולם טענו שזה לא בסמכותם. בלי מסמך רשמי לא נוכל לסגור את הבניין. הלכנו לרופא כזה ולרופא אחר - גורנישט. בסוף הגענו לרופא במשרד הבריאות שלקח את העניינים לידיים ולאחר מאמצים ניכרים השיג מסמך ממשרד הבריאות שמאשר כי המבנה במצבו הנוכחי מסוכן לעובדים בו וכי עד שלא יבוצעו עבודות לפינוי הלשלשת אין להימצא בבנין. לאחר שלושה ימי עבודה שבהם העובדים הוצאו לחופשה, חזרו לבניין המשופץ ללא היונים. חשוב שתבינו שהרופא הזה לכאורה חרג מסמכויותיו אבל הוא מנע נזקים לבריאות של עובדים ומנע נזקים לפעילות ציבורית".
שבועיים לאחר ההרצאה קיבלתי שיחת טלפון בדרכי לעבודה. "היי אילן, מה שלומך? זה נאסר. זוכר שבטיול של המשפחה שלך באזור שלנו שוחחנו?" (לא... מי זה יכול להיות? איזה טיול?) "היית אצלנו במאהל ליד נתיב הל"ה ודיברנו על כל מיני דברים..." (אני מתחיל לשחזר, ונזכר במאהל הבדואי שנכנסנו אליו והתקבלנו בברכה). "רציתי לשאול אותך - יש לי אח שהלך לכלא בגלל עבירות תנועה. בבית שלו יש חמש נשים. יש אישה ישראלית, אבל היא התגרשה ממנו ויש ארבע נשים פלסטיניות. לכל אחת מהנשים יש ילדים, איזה ארבעה חמישה ועכשיו יש שם בעיה רצינית. הוא בכלא, האישה הישראלית לוקחת את כל הקצבה מבטוח לאומי ולכל השאר אין כלום, אין אוכל. אני נותן להם קצת אבל כמה אני יכול? הילדים רעבים." "נאסר", אני אומר, "בוא נעשה ככה, אני אגיע לעבודה, אעשה כמה בירורים ואתקשר אליך חזרה". ידעתי למי אפשר לפנות במחוז דרום. מי יודעת לפתור בעיות. "מירה? שלום זה אילן. מה נשמע? את שומעת, פנה אלי בדואי שמספר על עשרים ילדים לאב בדואי ישראלי ללא תעודת זהות ישראלית. בגלל שהאב בכלא, הם סובלים מרעב ובטח מהזנחה ובעיות אחרות. יש מה לעשות?" "לא. בילדים ללא תעודת זהות ישראלית אנחנו לא מטפלים. זה לא בסמכותנו". הלו? הלו?
|
עמיתלוין3
בתגובה על למידה כנסים וטכנולוגיה חלק ג'
ההלך
בתגובה על לילה יורד על נהר ה saone
תגובות (9)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
כעובדת בשרות הציבורי, אני רואה את זה יום יום. רוב עובדי הציבור (אלה שאני רואה, לפחות) לא מתייחסים לעצמם כמשרתי ציבור, ועושים את המינימום ההכרחי. זה חבל, אבל אני חושבת שזה לא רק משרתי הציבור. אני רואה את זה בכלל בחברה.
כמה נכון ....אני לפעמים מתעיפת ואז הבירוקטיה מנצחת אותי... אבל לפני כחודש פנה למחלקה שלנו אדם שלא היה לו איפה לגור ...ולנו אין פתרונות ....פניתי לחברים בערד וביקשתי שיארחו אותו .חציתי את הגבולות מאיש המקצוע חזרה לאסתי שפשוט איכפת לה מאדם שעלול לקפוא בקור.
אוייש אילן למה אתה מופתע?!
כמו שגמבה (שותפתי לעשייה) כותבת כאן מעליי, זוהי המציאות היומיומית שלנו. יש אבסורדים שלא ייאמנו, וכגודל האבסורדים, גודל סגנונות ההתמודדות.
יש כאלה שפועלים לפי הכללים - כי ברגע שאתה הופך טוטאלי - אתה בדרך לשחיקה במקרה הטוב ולהתמוטטות במקרה הפחות טוב.
יש כאלה שיתנו את כל כולם ואם זה לא יסתכם בהתמוטטות אז לפחות בעצבים מרוטים או במחלות סומאטיות.
פעם אחת העובדות, הטוטאלית, החליטה להציל אישה, במעמד של תיירת מרוסיה, שהתגלה אצלה סרטן. כל אחד זרק אותה מאחד לשני בטענה ש"זה לא אנחנו".
אמרו לעובדת - גב' פלונית, את לא אלוהים. את לא יכולה להציל את העולם!" אבל היא התעקשה והצליחה.
וכשאני רואה את האישה בריאה ושלמה, אני נזכרת שבכל זאת, אנחנו מצליחים!
אתה דן אותה לשלילה והאמת שגם לי על פי הנתונים שכתבת
זה צורם מאד.
אבל איכשהו נותרתי עם הרושם שאתה סלקטיבי במידע שהעלית כאן
לגבי המקרה הזה. קשה לשפוט.
הפוסט מומלץ כי הוא עוסק בתוכן טעון מאד. יש מקום לדיון עליו.
תודה.
טוב, אולי את מכירה את המצב יותר טוב ממני. ונכון- תמיד יש איזו עמידה על גבולות התפקיד, גבולות האפשרויות, דלות המשאבים וכו'. יש כאן הרבה סיפורים שלא נכנסו לסיפור הזה- אחד מהם הוא שמישהי בתפקיד מקביל במחוז אחר, לפני שידעתי איפה בדיוק נמצאים הילדים וחשבתי שהם במחוז שלה- היא הגיבה אחרת: יש כאן ילדים בסיכון, צריך לחשוב ברגישות רבה איך להתערב, והתחילה לחשוב איך. אז אמנם שבמחוז דרום הבעייה כמו שאת יודעת יותר חריפה. הרבה יותר חריפה. אבל זאת לא סיבה להציף את הבעייה לקובעי המדיניות? העובדה היא שבדרום יש אולי כמה מאות ילדים לאמהות פלסטיניות שנישאו לבדואים והם חסרי זכויות אזרח בסיסיות. כמה מהם ילדים בסיכון? נתונים להזנחה? האם לא תפקידנו לפחות להרים צעקה?בדיוק אתמול דיברתי עם בתי וחברה - מה כדאי/לא כדאי ללמוד.
מה שאמרתי להן הוא שלדעתי אחד המקצועות שהכי לא כדאי ללמוד הוא עבודה סוציאלית -
זה לדעתי המקצוע הכי מתסכל: אתה עובד עם האוכלוסיה הכי חלשה וגם אם אתה רוצה לעזור להם אין לך את האמצעים.
בקיצור, לא הייתי שופטת את העובדת.
הפתעת אותי ....שאתה מופתע ....אתה מופתע ?
כעובדת סוציאלית בשירותי הרווחה אין כמעט יום שזו לא התשובה שאנחנו מקבלים/נותנים ....ומה אנחנו עושים ?
מקטרים .....מאלתרים.....מסייעים מכספנו....מנדנדים ....לפעמים מצליחים ולפעמים לא .