"אני רוצה לספר לכם על שני טיפוסים של עובדים בשירותים הציבוריים". הדוברת מירה קראוס, בכירה במחוז הדרומי של משרד הרווחה והשירותים החברתיים, סיימה לא מזמן דוקטורט שנושאו השירות הציבורי. אישה בשנות הארבעים לחייה, נמוכה, נאה, חייכנית ונעימה לכולם. השומעים, סטודנטים בקורס מפקחים שנועד להכשירם לתפקידם כמפקחים מחוזיים וארציים במשרד מורכב זה.

"הטיפוס הראשון הוא של "ההולכים אל הפרוטוקול". הם אלה שעובדים לפי גבולות תפקידם כפי שהוגדר, מעצבים סטנדרטים לפעילות ולא יתערבו בעבודתם של עמיתיהם אם אלה אינם חורגים לתוך הטריטוריה שלהם.

הטיפוס השני הוא של "פותרי הבעיות", אלה האנשים שינסו לפתור את הבעיה של הלקוח שלהם מכיוון שהוא הלקוח שלהם. גבולות התפקיד, המשאבים והסטנדרטים יעסיקו אותם פחות.

אני רוצה לספר לכם סיפור בעניין הזה. במחוז שלנו עשו שיפוץ קטן, פתחו קיר והריחו ריח רע. באוויר התפזר אבק מטריד. פתחו את הקיר יותר ומצאו שהיונים באזור אימצו חלל קטן של מספר מטרים רבועים, לצרכיהן, תרתי משמע. במקום התאספה צואת יונים בעומק של מטר וחצי. פתיחת הקיר גרמה לריח ולאבק להתפזר בחלל בניין המשרדים. אנשים החלו לחוש כאבי ראש, להשתעל. ניסינו להתייעץ עם מומחים. כל מי שפנינו אליו אמר לנו שאסור לעובדים לעבוד במצב שכזה, אבל אף אחד לא הסכים לחתום לנו על מסמך כזה, כולם טענו שזה לא בסמכותם. בלי מסמך רשמי לא נוכל לסגור את הבניין. הלכנו לרופא כזה ולרופא אחר - גורנישט. בסוף הגענו לרופא במשרד הבריאות שלקח את העניינים לידיים ולאחר מאמצים ניכרים השיג מסמך ממשרד הבריאות שמאשר כי המבנה במצבו הנוכחי מסוכן לעובדים בו וכי עד שלא יבוצעו עבודות לפינוי הלשלשת אין להימצא בבנין. לאחר שלושה ימי עבודה שבהם העובדים הוצאו לחופשה, חזרו לבניין המשופץ ללא היונים. חשוב שתבינו שהרופא הזה לכאורה חרג מסמכויותיו אבל הוא מנע נזקים לבריאות של עובדים ומנע נזקים לפעילות ציבורית".

שבועיים לאחר ההרצאה קיבלתי שיחת טלפון בדרכי לעבודה. "היי אילן, מה שלומך? זה נאסר. זוכר שבטיול של המשפחה שלך באזור שלנו שוחחנו?" (לא... מי זה יכול להיות? איזה טיול?) "היית אצלנו במאהל ליד נתיב הל"ה ודיברנו על כל מיני דברים..." (אני מתחיל לשחזר, ונזכר במאהל הבדואי שנכנסנו אליו והתקבלנו בברכה). "רציתי לשאול אותך - יש לי אח שהלך לכלא בגלל עבירות תנועה. בבית שלו יש חמש נשים. יש אישה ישראלית, אבל היא התגרשה ממנו ויש ארבע נשים פלסטיניות. לכל אחת מהנשים יש ילדים, איזה ארבעה חמישה ועכשיו יש שם בעיה רצינית. הוא בכלא, האישה הישראלית לוקחת את כל הקצבה מבטוח לאומי ולכל השאר אין כלום, אין אוכל. אני נותן להם קצת אבל כמה אני יכול? הילדים רעבים." "נאסר", אני אומר, "בוא נעשה ככה, אני אגיע לעבודה, אעשה כמה בירורים ואתקשר אליך חזרה".

ידעתי למי אפשר לפנות במחוז דרום. מי יודעת לפתור בעיות. "מירה? שלום זה אילן. מה נשמע? את שומעת, פנה אלי בדואי שמספר על עשרים ילדים לאב בדואי ישראלי ללא תעודת זהות ישראלית. בגלל שהאב בכלא, הם סובלים מרעב ובטח מהזנחה ובעיות אחרות. יש מה לעשות?"

"לא. בילדים ללא תעודת זהות ישראלית אנחנו לא מטפלים. זה לא בסמכותנו".

הלו? הלו?