התחדשות
פוסטים אחרונים
- חירות ובחירה חופשית 23/4/11
- החיים משתנים. 11/3/11
- פרוייקט מיוחד. 16/1/11
- הנרות הללו.... והחנוכיות שלי. 30/11/10
- גם אנחנו ילדים ליום אחד. 6/11/10
- אבד האין - קיים היש. 21/10/10
משהו השתנה בי
לעוד יום של שליחות ואמונה שאנחנו המורים ממונים על התוצר העתידי של המדינה – ילדי ישראל. מה שלא ידעתי שביום זה אהיה מעורבת באלימות נגד מורים שיטלטל אותי כדי שאתעורר ואפנים שנגמרו ימי התום והנאיביות. שאלות רבות מתעוררות לאחר פגיעה ניצחת בבטן הרכה: האם בית הספר יכול לספק פתרונות לאלימות כשהמראה שלו זה סיר הלחץ של הכוחנות ,האטימות והניכור בישראל ? התשובה היא לא מוחלט בנתונים הקיימים. האלימות הגואה לאחרונה בישראל בכל שכבות האוכלוסייה מתחילה באטימות המוחלטת של הממסד. התחושה הכללית של הציבור היא שהמדינה איננה שייכת לעם, אלא לחבורת פוליטיקאים וגנרלים שעושים כל העולה על רוחם ללא מתן כל דין וחשבון. נוסיף לתחושה הכללית של הציבור את קריסת מדינת הרווחה, את ההפרטה הבריונית של כל רכוש לאומי ומערכת ציבורית, ונקבל את התגובה הברורה מאליה של הציבור: "אם כך המדינה מתייחסת אליי, כך אני אתייחס אליה". הלכה למעשה תגובה זו, ללא אמירה חברתית חלופית, גורמת להוצאת הכעס על קורבנות זמינים, האוכלוסיות המוחלשות שקולותיהן לא נשמעים. שכן בריונות פיזית או מילולית אינה שייכת בלעדית לתלמידים ונערים. אנו עדים לה מדי יום בטלוויזיה, באמירות של חברי כנסת ובאטימות המזוויעה של קברניטי המדינה. מדוע שילדים ובני-נוער יתנהגו אחרת בעוד האליטות החברתיות מתנהלות בצורה אלימה כל-כך? כשכל ילד שלישי בישראל חי מתחת לקו העוני, אך רואה בטלוויזיה ובשלטי החוצות שישנו עולם אגדי בו יוכל לקבל כל מה שירצה, מה תהיה תגובתו כשיבין שאינו יכול להגשים את הפנטזיה? ברוב המקרים הוא יתמלא זעם, אותו הוא יוציא כלפי אלו שיכולים להיות קורבנותיו הזמינים, או כלפי המוסדות המסמלים את אותו ממסד- בית הספר. בית הספר יכול לתת מענה בתנאי שישנו את השעתוק של האלימות והניכור החברתי, כי כל פיסה במבנהו העכשווי מהווה ביטוי של סיר הלחץ החברתי נתחיל בצפיפות בכיתות. בכיתה ממוצעת בישראל לומדים 35 עד 40 תלמידים בעלי צרכים שונים, הזקוקים לתשומת לב ובעלי רצון לתקשר בצורה אנושית עם חבריהם ועם המורים - אבל דבר זה בלתי אפשרי. אין מורה, ויהיה הטוב ביותר ובעל אכפתיות גבוהה כלפי תלמידיו, המסוגל לתקשר עם כלל 40 התלמידים, לסייע לכל-אחד ולהיות קשוב לקשייו הטבעיים. למחנכים ומחנכות מוקצית בממוצע במערכת השעות הבית ספרית שעה אחת מול הכיתה. לפי מחקרים שונים, כל מורה בבית ספר תיכון פוגש כ-168 תלמידים בשבוע, וכל תלמיד פוגש כ-12 מורים בשבוע. לאף אחד אין זמן ליצור דיאלוג, לאף אחד את זמן לספק תשומת לב. התלמידים מסתובבים בתחושה קשה שלא עומד לרשותם מבוגר זמין, והמורים מרגישים שאין להם רגע זמן פנוי פשוט כדי לדבר בנחת עם תלמידיהם. לניכור האיום של המבנה הבית ספרי יש להוסיף את המרוץ האינסופי אחרי ציונים, מבחנים ובדיקות משרד החינוך. הכול נמדדים על-פי היכולת הפרטנית שלהם להוציא את הציון הגבוה ביותר, התלמיד מתחרה עם עמיתיו, המורה עם יתר המורים. לתחרות הפרועה ולמרוץ ההישגיות יש להוסיף נדבך נוסף: הכאוס הביורוקרטי, הפרטת בתי ספר והקיצוצים הדרמטיים בתקציב החינוך. מנהלים הפכו מזמן לאדמיניסטרטורים הרודפים אחרי הניירת וגיוס הכספים, אין זמן לפדגוגיה, אין זמן לרפלקציה מקצועית. היכנסו לכל בית ספר תיכון: עין בלתי מזוינת תראה את הכאוס, הרעד, הריצות של המורים, הלחץ האדיר. להיכנס ל-45 דקות לכיתה, לרוץ לכיתה הבאה, לרוץ אחרי הציונים ועוד .... בסיר לחץ שכזה, מה הפלא שמתפרצת אלימות בחוליה החלשה ביותר, בקרב התלמידים? יש גידול מתמיד בנשירה הסמויה של תלמידים שאינם נכנסים לכיתות, ונעדרים באופן קבוע, שאינם מזדהים עם המוסד, שמספר הציונים השליליים שלהם הופכת את חייהם בבית הספר לגיהינום. בהיעדר תקווה, בני אדם מגיבים בזעם היכול להוביל לאלימות או לאדישות, שגם היא מסוגלת להוביל לאלימות מתוך חוסר התחשבות באחר. ומה כן אפשר לעשות ? - להבין את המקורות החברתיים של האלימות ואת מקורותיה הבית ספריים: מודעות למצב החברתי והבית ספרי משחררת מהתלמידים את אשמת היותם הגורם לאלימות. - להפחית את התחרות הפרועה בין התלמידים להגעה הישגים לימודיים: זאת בעזרת בניית מודלים של עבודה קבוצתית ושימוש ביכולת התלמידים לבצע "למידת עמיתים" .- להבין שאין כל אפשרות לקיים מערכת פדגוגית ללא חשיבה עמוקה על מעשינו החינוכיים: גם המורים זקוקים למרחב אשר יאפשר להם לקיים דיאלוג על עבודתם. - לאפשר חיים בית ספריים נינוחים שבהם יש אוזן קשבת לתלמידים: למידת טכניקות הגשה לבגרות ושיפור ציונים היא תמיד הדבר הקל לביצוע. החוכמה היא לעשות זאת בצורה בה האכפתיות נראית .- לבנות מערכת שעות שתשחרר מחנכים ומורים לצורך שיחות אישיות ובלתי פורמליות עם תלמידים: זאת, עד כמה שהדבר מתאפשר עקב הקיצוצים. הדיאלוג חייב להיות חלק בלתי נפרד מחיי בית הספר .- להבין שבית הספר כפי שהוא, ולא כפי שהיה רוצה להיות, עושה את המקסימום האפשרי כדי לשרוד בתנאים-לא-תנאים: ומכאן שכל מאבק לשינוי סדרי עדיפויות חברתיים היא חובתו של כל מורה. רק בתנאים מינימליים אלו אפשר יהיה לדבר על גבולות, לתאם ציפיות, לקבל סמכות ולחיות בתוך מסגרת מתוך מחויבות הדדית. רק בתנאים מינימליים אלה נוכל להיות קצת יותר אופטימיים. במצב זה יוכלו היוצרות להתהפך ואנחנו – מערכת החינוך נהיה מראה ל"מנהלי המדינה". |
תגיות
פרופיל
תגובות אחרונות
-
AVNER STRAUSS
בתגובה על חירות ובחירה חופשית
-
yoyo50
בתגובה על החיים משתנים.
-
פזיתרוזנטל אטיאס
בתגובה על ובחרת בחיים
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אחי היקר,
ריגשת אותי מאד בעיקר כי נירשמת לקפה כדי
להגיב על הפוסט..
וכעת ניתנת לך הבמה להגיד את דבריך,
ויש לך מה לומר....
שנס מותניים, מלא הכרטיס והחל בכתיבה.
נשיקות.
הי אחותי
נהנתי לקרוא, מאוד מקווה שמישהו ממקבלי ההחלטות (כבוד השר)יבינו שצריך לבצע שינוי מהותי
בכל מערכת החינוך
התרגשתי מהתגובות המפרגנות
נשיקות ודש מהילדים
אחיך
ה.הגדול,
נראה לי שהבנת נכון.הרס החינוך הצבורי יגרום נזק גם לעשירים וגם לעניים אולי
בתחומים שונים אך, ההרס יהיה.
ואספר לך על קסריה.
לפני מספר שנים החליטו להקים בי"ס רק לילדי קסריה שבזמנו למדו בכרם מהר"ל.
האם אתה חושב שבית הספר מתנהל טוב יותר? האם יש מענה לצרכי הילדים?
האם ההשגים טובים יותר? אז צר לי לאכזב אותך אך התשובה היא שלילית!
ילדי העשירים מקבלים העשרה מעולה לפי יכולתם ויכולת הוריהם ואין לזה קשר למערכת הבית ספרית.
דני יקירי,
השינוי צריך להעשות ולא ע"י מישהו אלא על כולנו להתגייס לכך.
כל אחד ביכולותיו.
גם ליצירתיות הנהדרת שלך יש מקום
חיבוק,
תמר
חנה יקרה,
אני מאמינה שאם יהיה שינוי משמעותי בהתנהלות החינוכית לא יהיה
צורך במערכת ענישה חמורה.
אך חייבים לשנות ולהציל את המערכת כי אני מאמינה שזה עדיין אפשרי.
תודה,
תמר.
יוסי,
תודה להתייחסות המעמיקה ולצידה הדוגמאות .
בחרתי להגיב על הצטוט מתוך תגובתך.
-שיטת המקל והגזר זו שיטה הפועלת נקודתית לאותו ארוע ספציפי שקורה ברגע נתון.
השינוי צריך להיות הדרגתי ולאורך זמן.כדי להפנים וללמוד.
-נורמות של התנהלות התנהגות והשגים חייבים לשנות ולא רק בבתי הספר אלא בכל תחום ,מתחיל בבית ההורים
וכלה בכנסת.
-כנ"ל לגבי כל הסעיפים החשובים שהזכרת.
וכן, אני מסכימה שצריך לצאת לקרב על השינוי אחרת לא נעצור את הקריסה שכבר החלה מזמן.
ואני, אעשה כמיטב יכולתי כדי להשפיע ולשנות.
תמר.
אשר יקר,
אכן המצב עגום, אך אסור בשום אופן להיות פסימי,
העבודה מרובה וצריך לשנות , לא ביום אחד .
הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לדבר, להתריע
ולא רק בשיחות "סלון". לא רוצה להיות בוטה ולהשתמש
בביטוי מרד, אך צריך לעשות התקוממות בדרך לגיטימית.
תודה על ההתייחסות הרצינית והבונה.
תמר.
רינה,
תודה על דברייך והם אכן נכונים.
את באה ממערכת החינוך וודאי יודעת כמה קשה
לשנות דברים, לא הכול תלוי במורים אלא במי
שמנהל את המערכת, והיא איננה משומנת כלל,
היא חורקת מחלודה.
יתכן שאחרי מה שקרה לי (האלימות כנגדי) אני
יותר נחושה לפעול.
תודה ואשמח לשמור על קשר.
תמר.
יעל יקרה,
לצערי לא רק מערכת החינוך זועקת,
אלא כל כל המערכות בחיינו מתחיל בחינוך
ו "הדג מסריח מהראש". אנחנו צריכים שינוי
בכול התחומים המשפיעים על חיינו.
שבוע קסום,
תמר.
שלום תמר,
אני לא מבין, את טוענת שלא טוב שכל אחד יקבל את החינוך שהוא ראוי לו ויכול לשלם לו, דהיינו חינוך ביוקר לעשירים וחינוך בזול לעניים? זה מוזר..
מבין לליבך תמרי...*
מקווה שיום אחד...מישהו יעשה סדר בדברים וגם ידע לעשות את זה בחוכמה ויצירתיות...
בהצלחה לכולנו(:!
תודה על הפוסט החשוב
הבעיה במערכת היא "טיוח"של הממונים,
מתירנות של ההורים
חוסר עקביות וחוסר מנהיגות.
הפתרון לא בהפרטה וממש לא.
אני חוויתי כמורה יצירת קבוצה בפייסבוק הנקראת:
"לשחרר את גלעד שליט..הרג חנה שביט" ( התלמידים תרצו זאת כחרוז) מצאתי קבוצות נוספות כנגד המורים.
יש לשנות את מדיניות הענישה במערכת החינוכית.
האירועים האחרונים שראיתי במסדרונות ביה"ס כפי שאת מתארת הביאו אותי להחלטה שזו שנת עבודתי האחרונה בבית הספר כמורה.
כה חבל
חנה
תמר יקרה,
לתומי סברתי כי לאחר הנסיון האחרון שחוית לא תהי כל כך סלחנית כלפי השיטה.
כלפי בית הספר על כל מרכיביו.
אבל את בנויה משורשים טובים. למרות הכל את מנסה לשנות את השיטה. ואני מסכים איתך.
צריך באיזשהו מקום להתחיל את "המאבק" כדי לנצח.
המצב ששורר היום בבתי ספר קורא להערכות של מלחמה. [ אני משתמש במילה מאבק כדי לא להגרר למובנים של המילה מלחמה]
ובהערכות כזו לאחר ניתוח המצב הקיים בוחרים באיסטרטגיה ובטקטיקות הנחוצות.
הרבה ליטרים של דיו נשפכו על אלפי ההצעות שמומחים הציעו.
אני מעדיף להאחז בביטוי KISS שמשמעותו "השאר את הפתרון פשוט" keep it simple stupid
והפתרון הפשוט והמתאים למאבק - המקל והגזר.
וזאת לגבי כל הגורמים המעורבים בתהליך החינוכי.
קביעת נורמות של התנהלות, התנהגות והישגים.
קביעת מערכת נוקשה של פיקוח ובקרה.
אי- סובלנות לכל חריגה.
תגמול למי שעושה טוב יותר.
קביעת מנגנון של "אוזן קשבת" לאיתור וטיפול במצוקות ובעיות המנגנון הזה לא יהיה המורה המלמד בכיתה.
היום למפקח, למנהל, למורה ולתלמיד אין מה להפסיד. ולכן הכל מותר.
ולדוגמאות:
באחד מתפקידי הקודמים הזדמנתי לא פעם לבית הספר הערבי האורתודוקסי בחיפה. זהו בית ספר שנחשב לבית ספר עילית בקרב ערביי א"י. כשהייתי יוצא עם המנהל לחצר בית הספר היו התלמידים נדבקים לקירות החצר. הגה לא נשמע. עד שהמנהל עבר. גם אם היינו מחפשים בנרות לא היינו מוצאים פיסת לכלוך בחצר - ומכאן נמתח קו ישר להישגים ולביקוש ללמוד בבית הספר.
ושוב, באחד מתפקידי הקודמים היה עלי לטפל בקליטתם של 1200 סטודנטים כולם עולים חדשים בני יומם בארץ, מלאי בעיות קליטה ובעיות התבגרות. אחת הדרכים היתה להצמיד לכל קבוצה קטנה של סטודנטים , סטודנט ותיק יותר ובוגר יותר שישמש חונך לאותם 15-20 סטודנטים באחריותו. - תאמיני או לא - זה היה כלי נהדר לחינוך אמיתי.
נכדתי הקטנה נכנסה השנה לכיתה א' מיד בימים הראשונים הצמידו לה 2 תלמידות מכיתה ו' כחונכות. לאחר ימים באתי לבית הספר עם סיום הלימודי וריאתי את האהבה והחיבה שנוצרה בין הבנות. ושמעתי כיצד החונכות מתשאלות את הילדות הצעירות. שם לא תהיה אלימות.
זכיתי ולמדתי בתיכון בבית ספר נהדר. המורה שלי לפיזיקה היה פרופ' פרנץ אולנדורף. יקה טיפוסי שהיה מרצה נערץ בטכניון. היה חברו של איינשטיין ואמרו עליו שהיה לא פעם מועמד לנובל. אותו פרופ' בחר בהכרה ללמד גם בבית ספר תיכון מקצועי. את מתארת לך "יקה" נכנס לכיתת בנים ומשליט בה משמעת מוחלטת בלי להרים את הקול. לערוך מבחן פתע בלי להיות נוכח בכיתה ולהיות בטוח שאף אחד לא מעתיק. - גם זה חלק מהמתכון.
האיפכא מסתברא שלו היה מורה אחר. מורי וידידי אמנון כהן שהיה מקדיש חצי שיעור ויותר להלצות ולמשחקים והיתר ללמד חומר. ועדיין המשמעת היתה משמעת. כי העונש היה לא להיות בכיתה ולהפסיד את החויה.
ואפשר כמובן להמשיך . הרי לכל אחד מאיתנו דוגמאות של "המורה לחיים" אותו מורה שהשרה את האוירה המתאימה בכיתה שאיפשרה לכייף וגם ללמוד. שידע ליצור מן הכיתה קהילה פעילה ויוצרת.
והעיקר תמר, לא לפחד כלל.
קבלי החלטותיך ביושר פנימי ובאומץ לב.
אפשר לשנות דברים גם אם את לא בכיתה ואולי בעיקר אם את לא בכיתה, אלא במקום משפיע אחר.
מסכימה מאד עם הצעותייך המצויינות לשינוי הגישה
על גבולות, לתאם ציפיות, לקבל סמכות ולחיות בתוך מסגרת מתוך מחויבות הדדית.
באוירה ששוררת היום קשה להיות אופטימים,
כשהמצב רק מתדרדר, ונראה כאילו אין שליטה,,,,
בהייתי שוקקלת ברצינות לשלוח מיכתב עם מילחותייך למישהו בכיר במשרד החינוך,
או אפילו לשר החינוך *
תמר יקרה, מסכים עם כל מה שכתבת.
אני מכיר מערכות ציבוריות ומכיר את מערכות החינוך השונות מקרוב.
המדינה מפקירה את אזרחיה. פעם המדינה הייתה אחראית על החינוך, הרווחה, הביטחון, התרבות ועוד כהנה וכהנה צרכים לאזרחים. אט אט המדינה מסירה מעצמה חלק גדול מהחובות והיא עושה זאת בצורה מתוחכמת שאנו האזרחים לא מרגישים, עד שזה נוחת עלינו על הראש.
ניקח את החינוך, התרבות והרווחה- תחומים הנוגעים בכל אחד מאיתנו קרוב. המדינה העבירה את האחריות לרשויות המקומיות, לעמותו שונות ולארגונים ציבוריים. בתחילה העבירו את האחריות עם מלוא התקציב. כדוגמא: חינוך- המדינה העבירה לרשויות את החינוך של חטיבות הביניים והחטיבות העליונות. המדינה העבירה לרשויות את כל המינהללה של בתי הספר היסודיים: מזכירות, שרתים, ניקיון, שמירה וכו'.
אך עם הזמן התחילו לקצץ בתקציבי החינוך לרשויות. הרשויות החלשות התמוטטו כי לא היה להם את התקציב להשלים את מה שקוצץ. כמובן שהעשירים הכניסו ידם לכיסם והשלימו ואף הוסיפו דובדבנים בקצפת, אך העניים סבלו מכיתות, צפופות, מקיצוץ של שעות לימוד, חוגים, תרבות וכיוצא בזה.
ברווחה זה עוד יותר גרוע.
אני מסכים שהתוצאה עגומה כפי שהבאת.
אם רוצים לטפל בבעיות החינוך, המדינה חייבת לשוב ולקחת את מלוא האחריות על השירותים שהיא צריכה לתת לאזרח. לא לברוח מהאחריות ולהעבירה לגופים שאין זה מתפקידם.
לצערי, בעידן הקפיטליזם החזירי שהממון מדבר וההפרטה היא הכלי לברוח מהאחריות, אנו צפויים לעתיד קשה שיתפוצץ לכולנו בפרצוף.
סליחה על הפסימיות בבוקר זה
אשר
שלום לך תמר!
יכולתי לעשות לעצמי עבודה קלה: להלל ולשבח את דברייך החשובים והנכונים, ולסיים.
ו... אין אבל. אלא, רצון להחזק את דברייך כי הם נוגעים לכל תחומי החיים שלנו ובוודאי לחיי בית הספר המשפחה והקהילה.
בתחילת דברייך חששתי שלפני עוד כתבה ש"מאשימה " את הילדים כאויבי האנושות. שמחתי לגלות שאת במקום אחר.
את מחזקת את דעותי בדבר התשתית הבסיסית של החינוך - שככל הנראה הולכת ונעלמת מתחת לגלי הקיצוצים מחד והבחינות והציונים מאידך גיסא. למותר לציין שתגובתך כמור ההיא יוצאת דופן לטובה. ואני מאמינה שאנשים כמוך יכולים להוליך שינוי.
האלימות בבית הספר קיימת בנהלים, במבנה, בתנאי העבודה והלמידה הכל משדר - כוח! לא בהכרח כוח פיזי אבל הרבה שליטה הרבה הוראות ביצוע, ומעט מאוד דיאלוג.
הדיאלוג וההידברות הם הכלים היקרים ביותר שנותרו לנו והם לא דורשים תקציבי ענק, אלא הרבה הבנה ורצון טוב.
התמימות? המחשבה שהכול כרגיל... רק נגיע לכיתה ונלמד... באמת אין לה עוד מקום.
אני ממליצה לכל מחנך ולאחרים גם, לקרוא את הספר "הקול השותק" - שמתאר מציאות בית ספרית באחד מישובי הדרום, בישראל, בשנות ה- 2000+.
מעניין אותי האם את רואה דרך להביא את קהילת בית הספר - תתחילי מאיפה שאת רוצה - לקראת שינוי ?
האם במקום עבודתך יש אנשים שמקשיבים לדברייך?
האם את יכולה ללוות את התובנות שלך בפעילות מתאימה ולו במעט?
בברכה
רינה
אין ספק
שמערכת החינוך זועקת להעצמה ופיתוח.
יישר כוח
ממני יעל הרפז
תודה על התייחסותך.
חלק מהדברים מוצעים בסוף הפוסט.
יתכן והצעתך להקמת בית ספר לדוגמא
הוא רעיון טוב אך האם ישכילו מנהגינו
לעשות זאת? אולי!
גם להורים חלק נכבד בחינוך וגם שם
העבודה מרובה.
שבוע טוב.
תמר.
נכון שזה מתחיל בבית והשאלה מדוע?
אם תחזור לתחילת הפוסט כתבתי על כך
אומנם בקיצור.
אחזור עם פוסט שמדבר על חלקם של
ההורים והוא רב מאד.
שבוע קסום,
תמר.
איש יקר,
לא מסכימה איתך בדרך.
הצעתך תגרום להרס החינוך הצבורי.
אפשר וצריך לשנות מהבסיס כלומר
את החברה. להשקיע במערכת החינוך
ולא לקצץ כל שנה ממה שאין.
זה בפוסט אחר.
שבוע טוב ומאתגר.
תמר.
עמי ייקר,
ענישה אינה פותרת בעיות אם אינה מלווה
בפעילות חיובית הדרגתית לאורך זמן.
זה בפוסט הבא.
שבוע טוב ומהנה.
תמר
לאה חברתי היקרה,
תודה על דברי העידוד החמים.
בפוסט זה דברתי על בית הספר,
אחזור ואגיד את משנתי גם על תפקידם
של ההורים שהם הדומיננטיים בחינוך הילדים,
ואת הצעות הפתרון כפי שאני רואה אותם.
שבוע טוב,
חיבוק,
תמר.
פתרונותיך כללים מדי ולא ספיציפיים
ובעברית פשוטה : הקטנת מספר התלמידים בכיתה
מתן סמכות הרחקת תלמיד שמפר משמעת בתדירות רבה
שיפור המכשור בכיתה
מתן פינה פרטית למורה לשהות בה חדר המורים ישאר לטקסים כליים ולישיבות.
שיפור שיטות ההוראה
רק הטובים להוראה
מיחשוב ,
ועוד....
יקצר המצע מלפרט ,
הייתי ממליץ להקים בית - ספר לדוגמא, אופטימאלי אידיאלי - מעין יחידת 101 של צנחני צה"ל
להובלת יתר מוסדות המערכת אחריו.
ואני אומר שהכל (!!!) מתחיל בבית....
עצוב
שאולי,
תודה על בקורך.
שבוע טוב,
תמר
לצערי אנו שומעים לא מעט על
אלימות בבתי הספר..
גם כלפי המורים..
חיבים לחוקק חוק המגן על המורים..
חוק שהאלימות לא תשתלם..
תמר יקרה, מה שקרה לך הוא מחפיר ונורא ורווח יותר מדי במערכת החינוך. לדעתי הבעיה העיקרית היא בבית והאחריות היא על ההורים שאינם מקדישים מספיק תשומת לב ומחפים על הילדים "הנפלאים" שלהם. אבל גם הנהלות בתי הספר אינן נקיות מפגם, כאשר הן מחפות, לעיתים, על האלימות המתרחשת בין כותלי בית הספר ולא מודיעות לרשויות אכיפת החוק.
תמר יקרה, חיבוק אוהד ומקווה שתתחזקי בהקדם.
תודה על השיתוף האמיץ ו*
לאה
תודה על תשומת ה♥
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1370242
נא להעביר למשרד החינוך