יום שמש חורפית מלטפת ואני יוצאת אל בית הספר

 לעוד יום של שליחות ואמונה שאנחנו המורים ממונים

על התוצר העתידי של המדינה – ילדי ישראל.

מה שלא ידעתי שביום זה אהיה מעורבת

באלימות נגד מורים שיטלטל אותי  

כדי שאתעורר ואפנים שנגמרו ימי התום והנאיביות.

שאלות רבות מתעוררות לאחר פגיעה ניצחת בבטן הרכה:

 האם בית הספר יכול לספק פתרונות לאלימות כשהמראה שלו זה סיר הלחץ של הכוחנות ,האטימות והניכור בישראל ?

 התשובה היא לא מוחלט בנתונים הקיימים.

 האלימות הגואה לאחרונה בישראל  בכל שכבות האוכלוסייה מתחילה  באטימות המוחלטת של הממסד. התחושה הכללית של הציבור היא שהמדינה איננה שייכת לעם, אלא לחבורת פוליטיקאים וגנרלים שעושים כל העולה על רוחם ללא מתן כל דין וחשבון. נוסיף לתחושה הכללית של הציבור את קריסת מדינת הרווחה, את ההפרטה הבריונית של כל רכוש לאומי ומערכת ציבורית, ונקבל את התגובה הברורה מאליה של הציבור: "אם כך המדינה מתייחסת אליי, כך אני אתייחס אליה". 

 הלכה למעשה תגובה זו, ללא אמירה חברתית חלופית, גורמת להוצאת הכעס על קורבנות זמינים, האוכלוסיות המוחלשות שקולותיהן לא נשמעים. שכן בריונות פיזית או מילולית אינה שייכת בלעדית לתלמידים ונערים. אנו עדים לה מדי יום בטלוויזיה, באמירות של חברי כנסת ובאטימות המזוויעה של קברניטי המדינה.  מדוע שילדים ובני-נוער יתנהגו אחרת בעוד האליטות החברתיות מתנהלות בצורה אלימה כל-כך? כשכל ילד שלישי בישראל חי מתחת לקו העוני, אך רואה בטלוויזיה ובשלטי החוצות שישנו עולם אגדי בו יוכל לקבל כל מה שירצה, מה תהיה תגובתו כשיבין שאינו יכול להגשים את הפנטזיה? ברוב המקרים הוא יתמלא זעם, אותו הוא יוציא כלפי אלו שיכולים להיות קורבנותיו הזמינים, או כלפי המוסדות המסמלים את אותו ממסד- בית הספר. 

בית הספר יכול לתת מענה בתנאי  שישנו את השעתוק של האלימות והניכור החברתי, כי כל פיסה במבנהו העכשווי מהווה ביטוי של סיר הלחץ החברתי  נתחיל בצפיפות בכיתות. בכיתה ממוצעת בישראל לומדים 35 עד 40 תלמידים בעלי צרכים שונים, הזקוקים לתשומת לב ובעלי רצון לתקשר בצורה אנושית עם חבריהם ועם המורים - אבל דבר זה בלתי אפשרי. אין מורה, ויהיה הטוב ביותר ובעל אכפתיות גבוהה כלפי תלמידיו, המסוגל לתקשר עם כלל 40 התלמידים, לסייע לכל-אחד ולהיות קשוב לקשייו הטבעיים. למחנכים ומחנכות מוקצית בממוצע במערכת השעות הבית ספרית שעה אחת מול הכיתה. לפי מחקרים שונים, כל מורה בבית ספר תיכון פוגש כ-168 תלמידים בשבוע, וכל תלמיד פוגש כ-12 מורים בשבוע. לאף אחד אין זמן ליצור דיאלוג, לאף אחד את זמן לספק תשומת לב. התלמידים מסתובבים בתחושה קשה שלא עומד לרשותם מבוגר זמין, והמורים מרגישים שאין להם רגע זמן פנוי פשוט כדי לדבר בנחת עם תלמידיהם.  

 לניכור האיום של המבנה הבית ספרי יש להוסיף את המרוץ האינסופי אחרי ציונים, מבחנים ובדיקות משרד החינוך. הכול נמדדים על-פי היכולת הפרטנית שלהם להוציא את הציון הגבוה ביותר, התלמיד מתחרה עם עמיתיו, המורה עם יתר המורים. לתחרות הפרועה ולמרוץ ההישגיות יש להוסיף נדבך נוסף: הכאוס הביורוקרטי, הפרטת בתי ספר והקיצוצים הדרמטיים בתקציב החינוך. מנהלים הפכו מזמן לאדמיניסטרטורים הרודפים אחרי הניירת וגיוס הכספים, אין זמן לפדגוגיה, אין זמן לרפלקציה מקצועית.

היכנסו לכל בית ספר תיכון: עין בלתי מזוינת תראה את הכאוס, הרעד, הריצות של המורים, הלחץ האדיר. להיכנס ל-45 דקות לכיתה, לרוץ לכיתה הבאה, לרוץ אחרי הציונים ועוד .... בסיר לחץ שכזה, מה הפלא שמתפרצת אלימות בחוליה החלשה ביותר, בקרב התלמידים?

 יש גידול מתמיד בנשירה הסמויה של תלמידים שאינם נכנסים לכיתות, ונעדרים באופן קבוע, שאינם מזדהים עם המוסד, שמספר הציונים השליליים שלהם הופכת את חייהם בבית הספר לגיהינום. בהיעדר תקווה, בני אדם מגיבים בזעם היכול להוביל לאלימות או לאדישות, שגם היא מסוגלת להוביל לאלימות מתוך חוסר התחשבות באחר. 

ומה כן אפשר לעשות ?

 - להבין את המקורות החברתיים של האלימות ואת מקורותיה הבית ספריים: מודעות למצב החברתי והבית ספרי משחררת מהתלמידים את אשמת היותם הגורם לאלימות.

 - להפחית את התחרות הפרועה בין התלמידים להגעה הישגים לימודיים: זאת בעזרת בניית מודלים של עבודה קבוצתית ושימוש ביכולת התלמידים לבצע "למידת עמיתים"

.- להבין שאין כל אפשרות לקיים מערכת פדגוגית ללא חשיבה עמוקה על מעשינו החינוכיים: גם המורים זקוקים למרחב אשר יאפשר להם לקיים דיאלוג על עבודתם.

 - לאפשר חיים בית ספריים נינוחים שבהם יש אוזן קשבת לתלמידים: למידת טכניקות הגשה לבגרות ושיפור ציונים היא תמיד הדבר הקל לביצוע. החוכמה היא לעשות זאת בצורה בה האכפתיות נראית

.- לבנות מערכת שעות שתשחרר מחנכים ומורים לצורך שיחות אישיות ובלתי פורמליות עם תלמידים: זאת, עד כמה שהדבר מתאפשר עקב הקיצוצים.  הדיאלוג חייב להיות חלק בלתי נפרד מחיי בית הספר

.- להבין שבית הספר כפי שהוא, ולא כפי שהיה רוצה להיות, עושה את המקסימום האפשרי כדי לשרוד בתנאים-לא-תנאים: ומכאן שכל מאבק לשינוי סדרי עדיפויות חברתיים היא חובתו של כל מורה. 

 רק בתנאים מינימליים אלו אפשר יהיה לדבר על גבולות, לתאם ציפיות, לקבל סמכות ולחיות בתוך מסגרת מתוך מחויבות הדדית.

 רק בתנאים מינימליים אלה נוכל להיות קצת יותר אופטימיים.    

 במצב זה יוכלו היוצרות להתהפך ואנחנו – מערכת החינוך נהיה מראה ל"מנהלי המדינה".