0

תסמונת העייפות הכרונית והבעיה הפסיכו-פיזית

17 תגובות   יום שבת, 19/12/09, 15:04

החלטתי לשנות את הפוסט מאז אתמול משתי סיבות, על אחת אני מעדיפה לשתוק. השנייה היא שהיתה לי הרגשה שיותר מדי דגש הושם על הדוגמה של ההרזייה שמבחינתי היתה רק דוגמה ולכן אני מעדיפה להביא כאן דוגמה שיותר נוגעת לי. לכל המגיבים שכרגע התגובה שלהם תראה פחות רלוונטית, אתכם הסליחה.


אני מודה ומתוודה שאני מרגישה אי נוחות מסוימת מהטענה שאיננו אלא מכונות משוכללות שאת כל האספקטים הנפשיים שלהן ניתן להעמיד על הגוף. ואולם, שבעתיים אני מרגישה אי נוחות מהטענה ההפוכה - שאת כל האספקטים הפיזיים שלנו אפשר להעמיד על הפסיכולוגיה. אני מעדיפה, למשל, לחשוב שמצב הרוח הרע שתקף אותי לפני שבוע היה תוצאה של הווירוס שנדבקתי בו מאשר לחשוב שנדבקתי בווירוס כי היה לי מצב רוח רע.

משום מה יש בימנו נטייה לאובר-פסיכולוגיזציה של תופעות פיזיות. למשל, את העייפות הכרונית שאני מרגישה בכל רמ"ח איברי נוטים מכרי ליחס לחוסר סיפוק רגשי (מה שמייד גורם לשערי לסמור) ואת התיאבון שבגללו אנשים אוכלים יותר ממה שהם צריכים נוטים לייחס לחסך רגשי.

כך לפני זמן לא רב, אחרי שנשבר לי מהעייפות הבלתי נסבלת, קניתי ספר על תסמונת העייפות הכרונית. להפתעתי, גיליתי שהרבה מאוד מהסימפטומים הנלווים לעייפות מופיעים אצלי. שמחתי לגלות את הספר כי אחד הדברים שהודגשו שם הוא, שלמרות שעדיין לא יודעים מה גורם לתסמונת הזו ולא יודעים איך לאבחן אותה אלא על דרך השלילה וגם לא יודעים כיצד לטפל בה, המחלה היא מחלה. כלומר, זה לא "בראש" של החולה. למחרת סיפרתי על כך לאחותי ואחרי כמה שעות היא שלחה לי לינק לכתבה ב-YNET. מסתבר שבדיוק עכשיו הסתיים מחקר חדש שבו גילו את הנגיף הגורם למחלה. אמנם עדיין לא יודעים איך לטפל בה ועדיין הבדיקה שנועדה לגלות את הנגיף עוד לא הוצאה לשוק, אבל סוף כל סוף הוכח שהמחלה אינה ב"בראש" של החולים. ואולם, למרות שאחותי היתה זו שהיפנתה את תשומת ליבי למאמר היא עדיין משוכנעת שאצלי זה לא פיזי. ייתכן שיש כאלו שסובלים מהתסמונת אבל אני, אחותה, לא סובלת מזה אלא סובלת מחסך ריגשי כלשהו.

אני משערת שהרוגז שהעמדה הזו מעוררת אצלי קשור באיזו סיבה פסיכולוגית עמוקה ולא מודעת, אבל בכל זאת אנסה להוסיף כאן גם רציונליזציה "צדקנית": כאשר האדם מאמין שכל הרעה החולה פסיכולוגית במקורה הוא מונע מעצמו את הטיפול הפשוט בגורמים הפיזיים. אני מכירה אנשים מדוכאים שנמנעים מלקחת תרופות נגד דיכאון כי הם משוכנעים שאין לזה שום מקור פיזי. אני מכירה אנשים שנמנעים מלקחת תרופות נגד תיאבון כי הם משוכנעים שזה שהם שמנים זה בגלל שהם בעצם לא באמת רוצים למצוא בן זוג. לא חבל?

דרג את התוכן: