לפעמים צריך אדם להביט על עצמו בראי ולהבין שאולי עבר זמנו. ועם הזמן שעובר, הכמיהה לקצת נוסטלגיה גוברת, עם כל מבט שכזה בראי. זאת הסיבה שכל כך התרגשתי כשמ' הודיעה על חתיכת נוסטלגיה ענקית שעמדה בפתחנו; אמנם, חתיכת הנוסטלגיה הזאת בעצמה צריכה להביט בראי ולהבין שעבר זמנה, אבל מי אני שאגיד משהו לאחד מגדולי זמרי ישראל. מבטי התמיהה שקיבלתי כשסיפרתי, בערך לכל עובר ושב, על ההופעה, הביאו אותי למסקנה שאולי פשוט אנשים לא מעריכים את מה שהיה כאן פעם. לא תיארתי לעצמי שאכן, הולך הדור ופוחת.
וכך מצאתי את עצמי מפזזת, כמו פעם בימים הטובים, בערב ישראלי למהדרין. הרגשתי שוב כמו אז בירושלים, כשהיינו רוקדים על השולחנות עד הזריחה. ואז הדבר הזה ניגש אלינו. גוש ענק של גורמטים עם עיניים קטנטנות והמון כלום מאחוריהן. "מי זה הזמר הזה?" "זה כוורת", נבחה עליו מ', בעוד ש' מחרחרת בעונג: גם סוף סוף מ' מצאה על מי לנבוח, כהרגלה בערבים שכאלה, וגם ש' מצאה סוף סוף את את האדם שבזכותו היא יכולה עדיין להרגיש שפויה.
אבל עדיין לא נפלה רוחנו. בכל זאת, התפוסה היתה מלאה יותר מבדרך כלל, הקהל המשולהב קיבל אותו בהתרגשות שלא היתה מביישת את הצעירים ההם של שנות השבעים, הוא נראה שמח שפשוט הוציאו אותו מהבית, וכולנו שרנו ביחד איתו. אין ספק, חשבתי לעצמי, אני עוד לא כל כך תלושה מהמציאות.
ואז, באבחה אחת, קיבלנו את ההלם שהחזיר אותנו לשנות האלפיים. העיניים הקטנטנות, שנראה ששאבו לתוכן אפילו עוד יותר כלום, ניגשו אלינו שוב. "אז מתי משה פרץ עולה להופיע?"
אבניבי אובוהבבת אובותךב, יזהר כהן. |