השמש הצופה הכול ממתינה בסבלנות במזרח.באמצע הרחוב, כגדולי העיר הבאים לשאת את פני המושל העליון,צועדים אב ובנו בהילוך זקוף. גובהם כמעט שווה.השמש מסמיקה מהצפוי לבא ומגביהה את אודם קרנייה מעל לראשי הזוג.לפתע נקרע מעטה והילד מתכופף וחובט בשקית הטלית בבטנו של האב.זה מרים את אגרופיו בשנאה -"אני אשבור לך את העצמות, יא מפגר".הילד מכה שנית ואומר "נראה אותך,אתה מפגר".הם ממשיכים לצעוד. מדור מפחיד לדור פוחד עוברת בתורשה שפה שאין בה דיבור אלא חטיפת של מצרכי רגש .השפלה וקללות - הם בניה החוקיים של הורים נכים מלוחמה בשטח בנוי. בית הכנסת מתקרב.שוב מכה הילד באביו בכוח נעלב. האב יורק-"חתיכת חמור" והבן כתף אל כתף עם אביו ונכנס להתפלל שחרית של שבת."גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה"(תהילים)
שכונת יוקרה. הנוף סגור בחלונות הראווה .
i love you
i love you
i love you
הזמר התרחק.בגדי הספורט שלו ללא דופי וכובע הבייסבול מהודר.הרחוב הריק היה לזירת שוורים.הקהל המוני,השור מסתער,המטאדור מרחף מול מוות משתולל. חרב ננעצת בצוואר שעורו כיריעת אוהל והדם פורץ אדום על שחור ועיניי השור מתהפכות וכסייה לבנה מורמת לשמיים כגליוטינה . הזמר הגביר את עוצמת קולו לצעקה.
I will say the only words I know that You'll understand, my Michelle.
הוא משך את הגיית המילה מישל עד שקולו נשבר .
במוצאי שבת ישב ב.על קצה הספה ותיק לנסיעות מתחתיו.בהיותו שותף - אחראי על רוח הבית הבין מזמן ,כי זו שככה יחד עם האהבה.הריקנות בחדרים הזמינה את התסכול והפחד והשנאה ושליחה -המילים הרעילות והאגרופים שהכו בקירות ופצעו את הטיח הלבן שלבשו בני הבית על פניהם .לא היה לו מושג לאן ילך.רק לצאת ולהשאיר פתח לחיים- לאחרים. דלת הבית נפתחה וכולם נכנסו פנימה וכהרגלם חלפו על פניו בלי לפגוש את מבטו.הם לא יכלו לשער את תגובותיו כי סערה ושקט באו בהפתעה, בלי קשר לקוד מקובל .רק הבת הקטנה חזרה מחדרה והושיטה לו מכתב."תקרא,עשה לי טובה". בת 12 וכל האחריות של מניעת האסון היא שמה על כתפיה.הוא הדף את המכתב כמעט בכוח כי ידע שאם יקרא- יישאר.הקרב על המכתב לא נגמר עד שהכניס אותו לכיס אם כי לא הבטיח כלום.המסך ירד בלי צופים.הוא קם, הרים את התיק וטרק מאחוריו את הדלת בפראות. האוזניים שנדבקו לקירות לא שמעו את הצעקה האילמת.את נהג המונית שאל על מלון זול במיוחד. הוא זרק את התיק על הרצפה.נשכב על הסדין המוכתם והביט בתקרה הלבנה.תשע בלילה.הוא כיבה את האור.עיניו נותרו פתוחות.החושך לא הסתיר את הזוהר שהוחזר אל אישונו מרחוק.הוא התכסה בשמיכות צמר צבאיות עטופות סדין והתקפל לקראת שינה שלא תבוא ולמכתב שלא ייקרא לעולם.
ציור-בתיה רגב