היום האומלל בחיי נפתח בשמש זוהרת המקשטת שמים כחולים וצחים מענן. יום לחצאית מיני ולחולצה עמוקת מחשוף ללא סוודר. שבת אידיאלית לדייט עם הגבר האידיאלי ביותר שיכול להיות. הוא מחכה לי ב"קקאו" בשד' רוטשילד ב-12 וחצי, ואין לו שום מושג שכעת, ב-12 עשרים וחמש אני עדיין מנסה לייבש את האגם שבדירתי בעזרת כלים פרימיטיביים כמו מגב, דלי וסמרטוט. סמרטוט של יום, זה מה שזה!

צלילי "שוליית הקוסם" עלו בזיכרוני. גם שם ניסה השוליה האומלל לשאוב מים בלתי נגמרים בעזרת שני דליים. לי יש שלושה, והאגם בשלו – מסרב ללכת! אני חופרת במים החומים, הדחוסים מזוהמה, מעלה שתי טיפות וחצי אל היעה, ושופכת לדלי. ככה שעתיים. מכונת הכביסה מתבוננת בי בחיוך לגלגני. אני כמעט שומעת אותה מצחקקת – "זהו! זה היחס החם שאני רוצה כל השנה. למה אני מקבלת אותו רק כשאני נוזלת?".

"שיחה שלא נענתה" מס 12. מסרון חמישי שזועק – "איפה את?". על החתום – ששון. כן, זהו שמו ההזוי של הגבר האידיאלי שלי, ולפני שאתם מתפרצים בצחוק פרוע, הרשו לי להזכיר לכם, שאת השמות שלנו לא אנחנו בחרנו , אלא ההורים שלנו, ולא ממש בהתייעצות אתנו....אני לא עונה. אדומה ומזיעה אני משוכנעת שעוד חמש דקות, מכסימום חמש שעות, אייבש את החולה, ואגיע לדייט, שהתכוננתי אליו כה רבות!

השקעתי ברגליים חלקות, בגבות מעוצבות, במגפוני סטילטו חדשים, בשפתיים בצבע דובדבן, וברשימת נושאי שיחה מעמיקים המתאימים מאין כמוהם לדייט שני, כגון פרטים חסויים מעבודתה של פרופ עדה יונה, או יונה עדה, אני אף פעם לא זוכרת את שמה הנכון של כלת פרס נובל למתמטיקה שלנו. או לפיסיקה. או לכימיה? למה אני כל כך שטחית? כבר הסתכלתי בגוגל, אז למה אני לא זוכרת כלום חוץ מהעובדה שבארוחה החגיגית בשבדיה, או נורבגיה, או אולי לפלנד, אני זוכרת שזאת ארץ מאוד קרה, ישבה הישראלית שלנו ליד המלך! כן, המלך! אכן עובדה מעמיקה שאשלב אותה בקלילות בשיחה הרצינית שלי עם ששון.

עיניי הזדגגו כשחשבתי על ששון. לבוש תמיד בחליפה ללא רבב, לשונו צחה ונקייה, נטולת קללות של העיצורים ק, ס ו-אמ...שערו העבות מסורק היטב, גבותיו נראות כמשורטטות ביד אמן, לחייו השזופות מגולחות למשעי, ריח האפטר שייב שלו עדין ותקיף כאחד....ריחם התקיף של המים החומים שזרמו ממכונת הכביסה קטע את הזיותיי הנעימות על ששון, מרצה בעל חוליות לזואולוגיה בכירה. סליחה, מרצה בכיר לזואולוגיה של בעלי חוליות. הצלחתי לעבור בשלום את הדייט הראשון אתו, ואלוהים יודע כמה התכוננתי לדייט השני היום. היום? דמדומים מכסים את העיר. השמש שוקעת תיכף. ואני נמצאת עדיין על שפת האגם הבלתי צלול בעליל, מתבוננת בבבואתי, וזו מחזירה לי מבט מדובלל ומזיע...

הטלפון לא מפסיק לצלצל. אחותי. שתי חברות שלי . ידיד שלי. עוד ידיד. אימא שלי. כולם נזכרים בי בערגה ובגעגועים, כולם משתפכים בשיחות ארוכות על החיים שלהם, כשידי האוחזת בשפופרת מטפטפת מים מזוהמים . גם בדלת דופקים, ומשאני לא עונה, גם מצלצלים בפראות. השכנה ממול. השכן מלמטה. השכן מלמעלה. מתרימים למען או נגד משהו. מוכר שטיחים שהצליח לעבור את זמזם דלת הלובי. הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר להגיע לדירתו של אדם, היא עובדה קשה מנשוא!

לצלצול הבא בדלת אני לא עונה. השלמתי עם גורלי. כך אמשיך לבלות את חיי – אחת – בוקעת את פני המים ביעה. שתיים –מושכת אלי את הדלי. שלוש – מרוקנת את היעה לתוך הדלי. ארבע – מתכננת לקפוץ ראש לתוך המים....כעת דפיקות עזות על הדלת. מה לעזאזל עכשיו? למה אני לא חיה על אי בודד? למה כל הבניינים בעיר הזאת חייבים לכלול עוד דיירים חוץ ממני?

אני פותחת במשיכה נזעמת את הדלת, כשנאום ארסי על לשוני, המתייבשת בתדהמה. ששון בדלת. עם החליפה המגוהצת והכול. "מה קרה לך?", הוא שואל ברוך האופייני למרצים, החיים רוב הזמן בבועה.אין לי קול. אני מצביעה בידי האילמת לעבר מרפסת המטבח. ששון פוסע לשם בנעליו המצוחצחות עד ברק. הדקות הבאות נראות כמדע בדיוני. ששון פושט את הז'קט שלו ומשליך אותו על הכיסא במטבח. נעליו וגרביו נושרות ברגע על הרצפה הלא ממש יבשה ליד המרפסת. הוא תולש את חולצתו המגוהצת מעליו, והיא מוצאת לה מקום על ידית המקרר. ואז הוא מייבש את אגם החולה שלי בחמש דקות, מוציא את גוש הכביסה הרטוב שפעם היה הבגדים הכי יפים שלי, דוחס אותו לשקית ניילון ענקית, ופוקד קצרות:"בואי!". הוא לא טורח ללבוש את החולצה שלו.

אני הולכת אחריו משותקת, אך מוקסמת. החזה שלו מאוד שרירי יחסית למרצה שמבלה את זמנו בבועה.אנחנו נוסעים. מגיעים לדירה שלו במגדלי שאול המלך. הוא מכניס את הגוש המסמורטט למכונת הכביסה שלו, שנראית הרבה יותר עדכנית משלי, ומפעיל. הוא כבר מזיע מרוב עבודה גופנית בשירותי, אבל לא נראה שאיכפת לו. אני ממלמלת שאני מצטערת על הדייט שנהרס, ועל החולצה שלו שנשארה אצלי, יחד עם הז'קט שלו שהיה פעם מגוהץ.

במקום לענות, ששון שואל אותי אם אני רוצה אספרסו או הפוך מהמכונה האיטלקית המשוכללת שלו, וככה, אנחנו יושבים פרועים ומיוזעים ושותים קפה חזק ומשובח, ועל רקע הטרטור החרישי של מכונת הכביסה, ששון, המרצה לארכיאולוגיה, מסביר לי, שמכונת הכביסה שלי היא שריד פריהיסטורי, שאני חיה בג'ונגל, ושהגיע הזמן שאתחיל להיות בן אדם מן הישוב.

. "די, כמה אדם יכול לחיות בתוך בועה?", הוא ממשיך ומרצה לי, ואני ממשיכה ומהנהנת בראשי ומבטיחה לו, שאני מוכנה לעשות צעד גדול בכיוון התרבותי, ואני באמת עושה צעד אחד גדול לעברו השני של השולחן, ושם אני כורכת את זרועותיי המזיעות כחיה מן הג'ונגל סביב צווארו , ומתחילה את חיי החדשים כבת תרבות.

 * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)