היום , שבת , יומו האחרון של חג החנוכה , זכיתי להארה משלי. וסיפור שהיה כך היה.

נסעתי עם חברתי הטובה וכלבתי האהובה האסקית העונה לשם שלג, ליער קדושים ליד אשתאול.

הצטיידנו בספר " שפת החיות" של טד אנדרוס, המדריך אותנו באמצעות מדיטציה כיצד להיתחבר למורים הגדולים ביותר של החיים , הלו הן החיות.

טיפסנו במעלה שביל בוצי למעלה , העצים היו שטופים ונקיים לאחר יום של גשם , האדמה הבוצית החליקה תחת רגלינו והפכה את זה לכמעט בלתי אפשרי לטפס. ככל שהעפלנו למעלה כך היכו בנו הרוחות ללא רחם, מייבשות את הזיעה שנגרה על פנינו וצווארנו ,מצננות את גופנו ומפיחות בנו הרגשה של חיות וחינויות.

למעלה בפיסגה קיבלו את פנינו שני ספסלים חביבים מעץ ,מאפשרים לנו לשבת ולהשקיף בניחותה על הנוף המדהים של אזור בן שמן , מבעד לענני עשן סמיך של הסיגריות שלנו. שלג כהרגלה עושה היכרות עם האנשים חדשים שפגשנו בדרך ,ועם סביבתה הזרה. מרחרחת במרץ ואוספת נתונים על בני מינה שחלפו שם לפניה.

התכבדנו בקפה מהביל ובעוגה וחיפשנו מקום התייחדות לעשות מדיטציה.

בדרכנו חלפנו על פני מערה והחלטנו שהיא תתאים ביותר לצרכינו. המערה נפתחה מפתח צר לאולם בו יכולנו ממש לעמוד זקופות , וכאילו שמישהו הכין הכל למעננו , מצאנו אבנים סדורים מסביב - זכר למדורה שהובערה קודם.

הנחנו את תרמילינו, עצמנו את עינינו, מתמכרות לשלווה .ואז חברתי קראה לי את השלבים למה שנקרא דמיון מודרך, ואט אט הכניסה אותי לתוך יער עבות כזה ומשם לתוך מערה מוארת באור של לפידים המונחים על קירותיה. לאט לאט מתעבה החושך והאור דועך ונעלם עד שמבזיק לפתע ומגיחים לקצה השני של המערה ,והפתעה - מול עיני קרחת יער ומעיין הנשפך לתוך מקווה מים צלולים שם אני אמורה לפגוש את החיה שלי. כאן הניחה אותי חברתי לנפשי, קולה דמם ואני נכנסתי לתוך עצמי, עיני עצומות בחוזקה . בתחילה דקות ארוכות של שום דבר. חשתי את שלג מרחרחת בסביבת המערה ולא מבינה מה קורה פה . לאחר זמן חשתי אותה מרחרחת את פני ומלקקת אותם בעדינות כאומרת לי " מה עכשיו?........מה נתקעת פה? בואי נלך...." כעבור זמן הרגשתי שהיא מצאה לה מקום היכן שהוא במערה ואולי גם כן חווה איזו מדיטציה משלה. מעניין איזה חיה היא תפגוש.

לאט לאט סוננו הרעשים וחשתי את נשימתם של העצים , יכולתי להישבע שהאדמה נאנחת ונאנקת לה ועלו בראשי פסוקים מתוך מעמד הר סיני: " קול לא נשמע וציפור לא צייצה ....." משהו כזה ודממה עמוקה השתררה. ולפתע ראיתי את עצמי יושבת על שפת אגם והערב כבר יורד , אדוות על פני המים המרמזות שאיזושהיא חיה נכנסה למים . התרגשתי כולי לקראת המפגש ולפתע ראיתי זוג עיניים מדהים בצבע האגוז מביטות בי מרחוק ולא מתקרבות.קראתי אליהן בליבי להתקרב אלי , התחננתי שלא יחששו ממני וגופי דרוך כולו. לאט לאט התגלה עוד טפח ועוד טפח, עד שלבסוף יכולתי לזהות שזהו ראש של זאב. עיניו בחנו אותי כפי שאני בחנתי אותו.גופו שקוע כולו במים מלבד חלק מראשו. כהרף עין הוא נעלם ולעיני נתגלתה ציפור שחורה עדינת כנפים ומקורה כשל יונק הדבש . ראשה היה חבוי בינות לכנפיה ולאט לאט כמו פלא היא הוציאה את ראשה מבעד לכנפיה המכונסות והביטה בי חרש ללא חשש. ואז נגמר הכל. רצתי מהר לתרמילי וקראתי מה משמעות החיות הללו שהתגלו לפני במלא תפארתן.

הזאב: הוא בורא ותחבולן ובעל תבונה סמויה ותפקידו להזכיר לנו שהכל אפשרי.הוא עוזר ליצור יציבות בתוהו ובוהו של החיים ומעורר מחדש את התגובות התמימות לעולם והתבונה הילדותית . הוא סתגלן ובעל אופי חברתי והררכיה .

היתה זו חוויה רוחנית מרתקת. ממליצה לכם לנסות.