הנשים בעולמנו נוטות להאשים את הגברים באטימות רגשית המתפקדת לצד תשוקה המינית שאינה יודעת שובע,

אך התבוננות מעמיקה בשני תחומים אלו אצל האישה מעלה לתודעה בעיה שונה אך קשה לא פחות.

רוב הנשים בנות זמננו מגדירות את עצמן כרגשיות ומיניות גם יחד, אלא שהן אינן מודעות לכך שהן מנתקות בין הרגש

למיניות ופועלות בכל אחד מן התחומים כטריטוריה נפרדת.

נשים רבות מחלקות את עצמן לשניים לא רק אנרגטית אלא גם בפועל בחייהן, והן מעניקות את לבבן לאדם אחד ואת גופן לאדם אחר. הן אינן מודעות לכך שהן שומרות על הקשרים המקבילים הללו לאורך שנים רק כדי להגן על עצמן מן הסיכון שבהתמסרות טוטאלית לאדם אחד.

מעצם ההתגוננות מפני ההתמסרות לאדם אחד, הן מגינות על עצמן, מבלי דעת, מפני אחדות פנימית שלהן עצמן.

אחדות פנימית בין הרגש למיניות היא מצב עוצמתי ביותר. הוא יוצר שמחה והתרוננות בכל הגוף.

הוא נותן הרגשה של יכולת אדירה והיי. בני האדם, מרבים להשתוקק לעוצמות, אך ממעטים להסכים להימצא בהן.

מצב עוצמתי מפחיד אותנו, ואנו מעדיפים לברוח ממנו במהירות.

כשאנו נמצאים בחוויה של עוצמה פנימית אנו מתרוצצים כעכברים בסוגר ושואלים - מה אעשה בכל העוצמה הזו? 

ומהר מאד אנו מוצאים פתרון כיצד לשבור את האחדות ולהחליש את העוצמה.

 אנו מאמצים לנו איזו מצוקה מזדמנת, שתפיל אותנו מן הגבהים, או מסממים את עצמנו באמצעות אכילה, שתייה חריפה או סמים.

נשים, מפחדות להרגיש טוב.  כשהן מאושרות הן מרגישות שרצוי מאד שהחגיגה תופסק מיידית. 

הן לא סומכות על עצמן במצב של אושר. כשהן נמוכות ברוחן הן מרגישות יציבות ואחראיות. כשהן בהיי, הן חוששות מעצמן שמא לא תצלחנה להישאר נאמנות לביתן ולתפקד בו כהלכה.

כשהן מדמות את עצמן מאושרות הן רואות בדמיונן כיצד הן פורצות את כלובי הזהב שלהם ובורחות אל החופש.

מסיבה זו, הנשים חוצות את עצמן באזור המותניים ומפרידות בתוכן את המיניות והרגש.

כך הן בטוחות ומוגנות מפני האושר.

החופש נשאר אצלן בגדר חלום מתוק שאפשר להתגעגע אליו בערגה, לדבר עליו בדמעות ולעולם לא לחוותו.

כאמור, האישה המחלקת את עצמה בתוכה, מחלקת את עצמה גם בעולמה החיצוני.

במקביל לנישואיה תמיד תהיה לה חברה קרובה גלויה או סודית, או חבר נפש, ידיד הומוסקסואל או מטפל -

אדם שבפניו היא תפתח את ליבה ותעניק לו בבטחה את כל רגשותיה.

מעצם פיצולה היא שומרת לעצמה תמיד פתח מילוט, תכנית מגירה להצלה עצמית מכלא הנישואים.

האישה היא גנבת של אושר, וחיה תמיד באשמה.  

אשת האיש טוענת שאינה יכולה לסמוך על אישה, כמי שרוצה או שיכול להכיל את רגשותיה, ובעצם היא זו שדוחה את האפשרות שלו להתפתח רגשית ולהיפתח כלפיה.

היא חיה עם הגבר שלה בהכרזה של נאמנות אבסלוטית, בעוד שבתת המודע שלה היא מחזיקה במחבוא מזוודת חפצים אישית, 

ארוזה לשעת חרום.

הגבר החושש תמיד לבריחתה של אישתו, שומר להגנתו על סגירותו הרגשית. 

תפקידה של האישה בת ימינו נמצא בדיוק בנקודה קריטית זו - כי מכאן יימצא הפתח לשינוי החברתי המיוחל.

האישה שתסכים להכיל את עוצמת האחדות שבתוכה, לעמוד מול הגבר שלה בגדולתה ולהתמסר לו ככזו,

תשנה אותו ותגרום לו לכבד את עולם הרגש שלה ושלו עצמו.

גבר שמכבד את עולם הרגש שלו לא יזדקק למלחמות כדי לפרוק את רגשותיו. 

יוצא מכך, ששלום בין חלקיה הפנימיים של האישה, יוביל לשלום בעולם המציאות.

אירי ישראלי-רושין