לפני מספר ימים היה יום השנה למותו של סבי. לרוב יש לנו שני סבים אבל לי בעצם היה רק אחד כיוון שסבי השני, שעל שמו נקראתי, נפטר מסרטן עוד לפני שנולדתי.

רצה הגורל שסבי נפטר בדיוק בבוקרו של היום בו הייתה אמורה להיערך חגיגת בר- המצווה שלי. מעין שעשוע מקאברי של אלוהים. מובן שהחגיגה בוטלה. אך אלוהים הראה גם קורטוב של חסד בכך שדאג כי סבא יזכה לראותני עולה לתורה. אני מניח שעבור אדם שומר מסורת כמוהו היה זה מאוד חשוב ומרגש.

החגיגה נדחתה לחודש לאחר מכן אך בדיוק אז פרצה מלחמת המפרץ וטילים החלו ליפול בכל עבר והאירוע בוטל שוב וכבר לצמיתות.

מותו של סבי היווה עבורי את הפעם הראשונה בה התמודדתי עם אדם קרוב ואהוב שנפטר. מעין טקס התבגרות חלופי לזה המסורתי שבוטל.

למעשה הוא ליווה אותי לכל אורך ילדותי ומותו הפתאומי כאילו וקטע אותה בדיוק באותו היום שבו הייתה אמורה להסתיים לכאורה באופן רשמי.

הזכרונות שנצרבו ממנו שייכים בעיקר לגיל הילדות המוקדם:

הוא היה נוהג לטייל עמי הרבה, הוא בחליפה ומגבעת כזו של שנות הארבעים, ואני מן הסתם בבגדי ילדון. היה לנו מין מנהג משונה שכזה להיכנס לשביל החצר של כל בניין בדרך, להגיע עד הכניסה ולחזור לרחוב. אולי בגלל זה אני אוהב עד היום חצרות של בניינים ישנים. היינו עושים זאת בכל החצרות שברחוב, חוץ מבית פרטי אחד שהכניסה אליו הייתה סגורה בשער לבן גדול. סבא היה אומר לי שאסור להיכנס ואני אכן לא נכנסתי למרות שלא כל כך הבנתי למה כאן אסור ולבניינים האחרים מותר.

לפעמים היינו מטיילים ממש בתוך השיחים הנמצאים בצדו של שביל ארוך שעבר בגן ציבורי גדול ליד הבית, והיינו מדמיינים שזהו יער עבות ומסתורי.

ביום ההלוויה שלו היו השמיים מעוננים וסגריריים אך גשם לא ירד.

סבי עלה אל הארץ ביחד עם סבתי, שגם נפטרה כבר, מתוניסיה. הם עברו את הכיבוש הנאצי אבל לארץ הגיעו רק לאחר מלחמת ששת הימים, בעקבות אבי הצעיר.

בשנים הראשונות הם התגוררו בעכו. אולי משום שסימטאות העיר העתיקה והחוף  הזכירו להם את עיר החוף התוניסאית בה נולדו, ואולי פשוט משום ששכר הדירה שם היה נמוך, מי יודע...?

וכשאני נולדתי הם עברו להתגורר במרכז, קצת רחוק מהים ומסימטאות ישנות, אך בעיקר כדי להיות קרובים אליי. ביתם היה למעשה בית עם מאכלים וריחות טוניסאיים וגם זה מן הסתם נצרב בילדותי.

וזכור לי גם מנהג משונה נוסף שהיה לי אז, בשנות ילדותי הראשונות- אהבתי אז לזחול על ארבע כמובן, כמו כל ילד אחר, אבל למעשה לא הסתפקתי בכך אלא הייתי "מכריח" גם את אבי וסבי לנהוג כמוני. קיים אפילו סרט ישן שאבי הסריט, במצלמה ישנה, שבו רואים את סבא המבוגר זוחל לכל אורך הדירה כשאני מכרכר סביבו בזחילה נמרצת.

אולי מהצד זה נראה קצת כמו בית משוגעים אבל בעצם אין הוכחה טובה מזו שבמחיצת ילד אהוב, גם אדם זקן ישמח לחזור לילדות, לילדותו שלו שנמצאת במרחק שנים רבות וים גדול וזכרונות של ערי חוף עתיקות וריחות וצבעים.