ביום שישי האחרון ישבנו במסעדה איטלקית. בעודי לועסת את הפוקצ'ה הבלקנית בעלי שאל אותי למה אני מוטרדת. "אני לא מוטרדת" עניתי "אני מתלבטת אם לקחת לקינוח אספרסו עם כדור גלידה או טירמיסו וקפה הפוך". בעלי, שהתפקיד שלו בחיים זה לצחוק עלי, עשה בדיוק את זה. "עוד לא גמרת את הפוקצ'ה וכבר את חושבת הלאה" אמר. ואכן, אחת החולשות שלי היא לעולם לא להיות נוכחת לגמרי ברגע שבו אני נמצאת, ולא יעזרו כל ספרי העזרה העצמית עם הגוון הפסוודו בודהיסטי שמנסים ללמד אותי איך לחיות בהווה. כמעט שלא משנה באיזה מצב אני נמצאת אני מחכה כבר שהוא יגמר. יוצאי דופן מבין המצבים האלה הם השינה והמנוחה. לאמתו של דבר הנטייה הזו לא תמיד שלילית. היא גורמת לי למשל לא לדחות דברים מסוימים כי אני כבר רוצה להיות אחריהם. אין לי ספק, למשל, שחשבון ארנונה ששולם פחות מעיק עליי מחשבון ארנונה שלא שולם גם אם הוא יצר חור קטן בחשבון הבנק, ולכן אני אשלם אותו ברגע שאקבל. אין לי גם ספק ששיעור שהועבר פחות מעיק עלי משיעור שעוד לא הועבר גם אם ההרגשה היא שמשהו פוספס, ומצגת שמוכנה עדיפה על מצגת שעוד לא הכנתי גם אם היא לא מושלמת, ולכן אנסה להכין את המצגת כמה שיותר מהר (למרות שיש בי לפעמים גם צד דחייני- הנה עכשיו אני כותבת פוסטים במקום לסיים להכין את המצגת לשיעור הקרוב). הטיפשות שלי היא שאני מפעילה את הגישה הזו גם לגבי דברים שאני נהנית מהם או אמורה להנות מהם. "אמורה" כי איך אפשר להנות באמת אם בראש כבר מתרוצצות מחשבות על הדבר הבא שאני "צריכה" לעשות? |