| גם אני חוויתי בחיי אהבה מדהימה בעוצמות שלא חשבתי שקיימות, וכשזה נגמר חשבתי שגם אני נגמרתי. אבל אח"כ התאוששתי (כמו כולם), ולימים בחרתי להתחתן ולהוליד ילדים עם מי שאהבתי מאוד. בהחלט אהבה גדולה ובריאה לנפש. לנפש שלי לפחות, שלא בנויה לעודף ריגושים קיצוניים, התחשבנויות ומשחקי כוח למיניהם. הוא עשה אותי מאושרת מאוד. אבל... לא הייתי מטורפת עליו. היו לי חיים טובים ונוחים, בלי ריגושים קיצוניים ולא רצוניים. אבל מעולם לא הרגשתי את העוצמה הזו של האהבה המטורפת ההיא שוב. לאחרונה אני מבינה שאני לא לבד...האם האהבה שעמה בחרנו לחיות את חיינו (בן/בת הזוג שלנו) היא האהבה הכי חזקה שאי-פעם היתה לנו? האם זה (או זאת) שהחלטנו להתחתן איתו ו/או להביא איתו ילדים לעולם – הוא זה שעשה לנו את זה בעוצמות הכי גדולות שאי-פעם חשנו? האם הוא-הוא האהבה האולטימטיבית שלנו? האם הוא הנפש התאומה/החצי השני שלנו? או שאולי... רק אולי... האהבה הכי גדולה שלנו היא האהבה שנקטעה לנו באמצע? היא זו שאהבנו על כלות, אבל בסופו של דבר ויתרנו עליה, או, סביר יותר להניח, היא ויתרה עלינו...? האם אהבה בעוצמות שכאלה היא בלתי אפשרית ולכן היא נגמרת? או שאנחנו חושבים שהיא עוצמתית במיוחד דווקא משום שלא מיצינו אותה עד כלות, שהרי היא נקטעה לנו באמצע...? האם אנחנו מתפשרים בסופו של דבר? לפחות קצת...? |