בבוקר עם כוס הקפה......... 

 בבוקר כהרגלי, עם כוס הקפה, אני עוברת על העיתון. בדרך כלל, מהסוף להתחלה. מין הרגל מגונה שרכשתי לי כבר לפני המון זמן.

 הבוקר, שני עמודי מודעות האבל היו עמוסים. אמי, אמרה לי בזמנו, שיש מטרה למודעות אלו; ליידע אודות מותם של אנשים ועלינו להתבונן ולראות אם שם מוכר צץ באחת המודעות. זה לא לוקח הרבה זמן ושאת תמותי תרצי שאנשים שהכירו אותך  ידעו. מאז אני משתדלת לסרוק.

 כך , לפני מספר שנים, בבוקר, עם הקפה והעיתון  נודע לי אודות מותה של חברה טובה שהלכה לעולמה. חברה המבוגרת ממני בעשרים שנה, חברה מיוחדת איתה דברתי על נושאים אישיים, נושאים ברומו של עולם והרבה פילוסופיה.וברקע תמיד מצב בריאותה הרעוע.תמיד קיוויתי שיגיע יומה, אדע על כך כדי שאוכל להשתתף בהלווייתה, לחלוק לה את הכבוד האחרון  הראוי לה.

 כך גם לפני כחודש וחצי, בבוקר , עם הקפה והעיתון, נודע לי על מותה של חברת ילדות טובה שהקשר בינינו נותק לאחר הצבא, והתחדש לפני כשנתיים בעקבות חברה משותפת. זה היה קשר טלפוני אחת ל.........ותמיד הבטחנו אחת לשנייה שניפגש.............לא קיימנו.  

והבוקר, בעודי מתבוננת, עיני קלטה בראש העמוד שם מוכר. נפטרה אישה שהיא חלק מנוף ילדותי.  רק לפני שלושה שבועות חזרתי הביתה נפעמת ונרגשת מפגישה איתה. פגישה מקרית.

יצאתי אחרי הצהרים העירה (מין ביטוי שגור ליציאה מהבית. הרי אני גרה בעיר ומגיעה תוך מספר דקות ברגל למרכז).שעת בן ערביים, ובאחד המדרחובים, על ספסל, ראיתי אישה יושבת לבדה. זיהיתי אותה. התלבטתי אם לגשת אליה או לא. הרי אין בינינו הכרות אישית. בעודי מתלבטת, המשכתי לצעוד כמה צעדים, ואז, חזרתי על עקבותיי ופניתי אליה בברכת שלום. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה כי אני מכירה אותה כבר למעלה מחמישים שנה, מהתקופה שהייתי באה עם אמי לחנות שלהם. סיפרתי לה איך בתור ילדה קטנה, הייתי מוקסמת מעבודתה, מזריזות ידיה ועדיין זכורה לי שביעות הרצון של אמי מהעבודה שעשתה.  סיפרתי לה שעד לפני כמה שנים ראיתי אותה צועדת במהירות במסלולים שגם אני צעדתי בהם ואף פעם לא יכולתי להשיג אותה. היא שאלה אותי אם אני יודעת בת כמה היא. למדתי כבר שעדיף לפספס ולהוריד שנים. עשיתי חישוב מהיר לפי גילו של בנה והגעתי לתשעים. בגאווה היא ציינה שהיא אוטוטו עומדת לסיים 96 ובתחילת 2010 תהיה בת 97. האמת, הייתי מופתעת.  התיישבתי לידה. ראיתי שהיא  נעזרת במקל וסיפרה לי כי פיליפינית מתגוררת עימה. היא עדיין הולכת זקופה, מדברת בצלילות ובקיאה בענייני העולם, אבל חלשה. 

 תמיד מעניין אותי איך אנשים מגיעים לגיל כזה בבריאות יחסית  ובצלילות. אצלה הספורט היה המתכון. מסתבר שהיא הייתה גם מורה להתעמלות, דבר שלא ידעתי עליה ואם איני טועה היא לימדה עד גיל 90. היא סיפרה לי שכל יום, בוקר וערב היא ממשיכה להתעמל ולא מוכנה לחשוב על מצב שתאלץ להיות בכסא גלגלים. ברגע שלא אוכל להתעמל יותר, אעדיף למות אמרה לי. אז זהו. היא מתה. אני לא יודעת מה קרה בשלושת השבועות הללו. 

 אני בכל אופן, שמחה שחזרתי על עקבותיי, דברתי איתה, החזרתי אותה כמה עשרות שנים אחורה, גרמתי לה כמה דקות של שמחה, של אפשרות לדבר, לשתף  ולתרום מניסיונה.

יהי זכרה ברוך! 

 עירית גולני20.12.2009