כֵּאֵב
פרופיל
צועד עם אבא
חזרתי לגור עם ההורים. נטוש ובלי כוחות, כבר ללא בת זוג ועבודה, פרוק מחלומותיי ושאיפותיי הגבוהות. חוזר הביתה לאמא. לפעמים, כשרע לי ממש, אני מתכרבל כמו כדור ומניח ראש על הרגל של אמא שלי, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטן. אמא מלטפת את שיערי לאט ויודעת שזה אומר שאני סובל, ונקרעת בחוסר אונים שקט. אבא מוציא אותי לסיבוב הליכה בשכונה. אמרתי להורים שזה אולי יעשה לי טוב אבל קשה לי לצאת לבד. אין מוטיבציה. האמת, זה לא מדוייק, כי כשאומרים שאין מוטיבציה מתכוונים שמישהו לא רוצה באמת. אני רוצה באמת, אבל לא מצליח להתניע. מרחק גדול מתוח בין הרצון שלי ליישומו. אז ביקשתי עזרה, כמו שעיוור מבקש יד בכביש, שיעזרו לי לצאת מהבית. אנחנו הולכים הליכה מהירה בקרירות ערב שקטה. כמעט ולא מדברים. ההרגשה שלי לא ממש טובה, אבל היו לי גרועות ממנה. אני מתחיל לספר לו על תובנת היום שלי מהביקור אצל הפסיכולוגית בבוקר."החלטתי להסתכל על המציאות שלי אחרת", אני אומר. שנינו יודעים על איזו מציאות אני מדבר. "במקום להסתכל על איך אני מרגיש ואיפה אני נמצא בכל יום, אני אשאל את עצמי האם נאבקתי היטב היום? גם אם הפסדתי בקרב, האם החזרתי מלחמה? האם הייתי אמיץ?" אבא שלי שותק. ואז פוצה את פיו לדבר. יש לי יחסים לא פשוטים עם אבא שלי.הסבל שלי קרב אותנו כשם שהמציאות התקינה מרחיקה אותנו. "אבל למה לחשוב ככה? למה להיות שלילי ולחשוב במושגים של מלחמה וקרבות?" הוא שואל ואז נכנס למונולוג שהולך ומתבדר מהממוקד אל החסר משמעות "אני ואמא רואים שאתה כל הזמן חושב וחושב וקורא ומתעסק בֵּזה". "בֵּזה" הוא אומר, לא "דכאון". המילה מאיימת ואני לא מאשים אותו. "לא עדיף לחשוב על משהו אחר? לא עדיף נגיד להסתכל על דברים אחרים? אתה לא חושב שכל ההתעסקות שלך בזה רק לוקחת אותך יותר ויותר להרגשה רעה?"אני לוקח אוויר וממשיך בצעידה המטרונומית לצידו. מרַסן גל של תסכול שעולה בי. שוב הוא אמר את הדבר הכי לא נכון! אני הייתי גאה בתובנה הזו, חשבתי שאוכל להעזר בה. והוא נותן לי הצעות מטומטמות. אני מרגיע את עצמי. הוא פשוט לא מבין. הוא לא יכול להבין. לוקח אוויר נוסף, מחליט להרגע. מנסה להסביר. "דמיין לעצמך שיש לך שני נעצים בנעליים עכשו, ושכל צעד שאנחנו עושים הם נתקעים לך בבשר. האם תצליח לחשוב על משהו אחר? האם תוכל לחשוב על דברים אחרים ולא לחזור ולחוש בכאב עם כל צעד?". "הדרך עדיין יפה" אני מוסיף "ורק אתה מרגיש בכאב, אני פה לצידך, לא מרגיש דבר. העולם לא השתנה. רק שעכשו יש לך נעצים ברגליים". "אני לא יכול לדמיין את זה" הוא ממהר להתגונן. דיברתי שוב בכעס, אני מבין באיחור. "אתה כן יכול" אמרתי "זה נעצים ונעלים. אתה מכיר נעצים". "אני רוצה להאמין שזה לא כל כך נורא" הוא אומר ואני משסע אותו בחוסר סבלנות "אל תָחִיל את האמונות שלך עליי! זה לא עניין אֵמוּני. וזה גרוע בהרבה מנעצים. נעצים לא גורמים לאף אחד לרצות לפגוע בעצמו" אני מטיח, לא חושב על מה שאני אומר, מעלה לשולחן את הפחד הגדול ביותר שלו "זה סבל שאי אפשר לתאר, שום דבר שאומר לך לא יגרום לך להבין אותו. זה סוג הסבל שגורם לאנשים לפצוע את עצמם בכדי להסיט את המחשבה לכאב אחר, סבל שגורם לאנשים לפסוע אל תוך משאיות נוסעות".
אני מפסיק לדבר. השטף נפסק, אבי מתבּוסס במילותיי, אימה כנראה עוטפת אותו. אני ממשיך בשקט "שמעתי על מישהי, אחות של מישהו שחברה שלי מכירה, שנכנסה ויצאה מאשפוזים בעקבות דכאון ויום אחד נכנסה מתחת לגלגלים של משאית. בצוואה שלה היא ביקשה שיתנו לנהג שידרוס אותה את כל כספה, בתור התנצלות. והקטע הוא שזה אפילו לא סיפור נדיר, זה קורה כל הזמן". אנחנו צועדים בשקט. הוא כנראה בורר את מילותיו הבאות מתוך הרגשות שמציפים אותו, ואני חושב על זה שפלטתי את זה בלי תכנון, וחשבתי שאומר את זה אחרת, באופן שקול יותר ומתוכנן. "אנחנו כל כך אוהבים אותך" הוא אומר "הבעיה שלך היא הבעיה שלנו, כל הבית נשאב לזה, כואב איתך" שוב הוא מתחיל לומר את הדברים הלא נכונים. אני יודע שאני מכאיב להם, אני לא צריך גם אשמה על הראש עכשו. "אני יודע" אני אומר בשקט, כמעט לוחש. ואני משיב "אני יודע. אני יודע. אני לא רוצה להכאיב לכם. אני חי בעיקר בשבילכם, לא בשביל עצמי". "אם יקרה לך משהו.. אנחנו.. זה יהרוס אותנו.. לא נתואשש מזה". אנחת כאב נפלטת ממנו. אני יודע ששנת הלילה שלו בחודשים הקרובים תלויה במה שאומר עכשו, ואולי גם זה כבר מאוחר מדי. "אני לא מתכוון לפגוע בעצמי בזמן הקרוב" אני מבטיח. "ובזמן הלא קרוב?" הוא מצליח לשאול. "אין לי זמן לא קרוב, אין לי עתיד. אני חי רק את היום ומחר. אולי מחר". "אני לא אפגע בעצמי" אני אומר בטון בוטח, מקווה שהוא יאמין לי "אתה יודע שיש לי כח רצון, ואם החלטתי אז החלטתי". "לא ידעתי שזה כל כך חמור" הוא אומר "חשבתי, קיוויתי, כלומר, לפעמים אני מביט בך ואני חושב שזה בסדר". הבנה נגעה בו, אני חושב בהקלה עצובה. "אני יודע" אני משיב. "אתה תהיה בסדר" הוא מבטיח, ואני רוצה להאמין "אתה מוכרח להיות בסדר. אני לא יודע מאיפה זה בא עליך אבל אתה תצא מזה". סגרנו סיבוב ארוך, הגענו הביתה. על מפתן הבית אני רוצה לתת לו איזו מתנת הקלה, תודה על שהלך איתי, משחת הרגעה למילים שלי שחפרו בליבו "אני מרגיש די טוב עכשו" אני אומר לו "כלומר לא טוב, אבל יותר טוב, מן מועקה קטנה כזו, אבל זה ממש בסדר" ואני אומר את זה בביטול, כאילו ציינתי פרט שולי לגמרי "אני חושב שההליכה עשתה לי טוב. תודה" אני מחייך אליו ואנחנו נכנסים. |
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
היי בר,
שוב הנשימה (והנשמה) נעתקת כשאני קורא אותך.
מחשבות מציפות אותי, אבל אין חשק לכתוב :qc
מקווה שאתה בטוב.
היי בר..
אתה מתמודד בצורה אמיצה וזה הכי חשוב
אתה מבקש עזרה ,מקבל טיפול ,מדבר עם אביך על הרגשותיך
וכותב על זה ...
אתה תצא מהדיכאון יותר מהר מכפי שאתה חושב.
רק טוב מאחלת
וורד
תארת במדוייק!
זה נחווה כבגידה של הגוף. הגוף שלי בגד בי. העולם הרגשי שלי חרב.
מה שמשגע הוא: חוסר היכולת של מי שלא חווה זאת,
להבין את הבגידה.
לפעמים משווים את ההזדקנות לבגידת הגוף.
דברים שלמדנו לצפות מהגוף שלנו, כבר לא עובדים. ואנחנו צריכים לתאם ציפיות.
הדיכאון הוא כמו בגידת הגוף, אבל מתווסף לזה גם בגידת הנפש. בגידת המח.
פתאום דברים שידענו, אנחנו כבר לא כל כך יודעים.
דברים שהיינו יכולים, אנחנו שואלים את עצמנו: האמנם? האם אנחנו עוד יכולים?
לא רק שהגוף לא נענה כבעבר, גם הרצון לא כשהיה.
גם הזכרון.
הכל בוגד.
הכל בגדר משענת קנה רצוץ.
אין משענת
אין עוגן
הכל בגדר "מרחף"
וברקע: הכאב המתמיד. תהומות העצב וחוסר התכלית.
[סליחה.
אבל קוממה אותי האמירה
של המגיבה הקודמת:
אתה אינטיליגנטי.
תשתמש בזה לנתח את מצבך....]
הי, שוב סליחה על היהירות. אני נוטה לחשוב בצורה פשוטה, לעיתים פשוטה מידי. לא התכוונתי לאתגר אותך ולהגיד משהו כמו אתה באיומי ההתאבדות שלך קורא להתייחסות יותר מאחד שבאמת רוצה לעשות את זה. אני חושבת שהתכוונתי להוציא את המרומז והשיח התת קרקעי מהארון ולהגיד דברים במפורש. התאבדות בעיני הכלל (אולי לא בשבילך) יש לה קסם רומנטי, כי זו דרמה גדולה, ואנשים נורא נרעשים מזה שמישהו ניסה להתאבד, או הצליח. ברמזים על התאבדות, כמו שאבא שלך לא יכול לדבר על דכאון ואומר את המילה זה. אתה בעיני לא דיברת על ההתאבדות אלא קראת לה לפגוע בעצמי, ו(ככה חשבתי)הוספת שיר שמדבר על החיים כגשר, ואפשרי כפרשנות לדרבון לפעולה להתאבדות. אני חושבת שצריך לקרוא לילדים בשמם - דכאון, מחשבות על התאבדות, סרטן וכו. כדי להוריד מהדרמה.
אני בטוחה שהכאבים שלך הם ממשים. ורק אתה חווה את הכאבים האלו וזה קשה לחיות עם כאב, אני לגמרי מזדהה עם ההרגשה הזו. כשלי כואב, בדרך כלל כאב פיזי, לשמחתי הדכאון הפרטי שלי לא הגיע לרמה של כאב שיניים, הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה שאני לא יכולה לחיות עם הכאב הזה לאורך זמן רב. ההתאבדות היא באמת פתרון טוב לכאבים מכל סוג שהוא, אבל כמו שאמרתי, הרגישות הזו שלך עוד יכולה להוביל לאושר גדול, אל תגיד דברים כמו אני חי בשבילכם. אתה חי בשביל עצמך גם אם זה קשה לך, כי אתה מקווה שיהיה לך טוב.
ולא צריך לפחד מהמחשבה על התאבדות, אם זה מגיע, זה מגיע. תן למחשבה לקרות ולך הלאה. אני זוכרת שכשנולדו לי בנותי, אחרי הלידה כמו בדכאון, ההורמונים משתוללים בגוף וגורמים לשינויים מפליגים בתפיסה של את עצמך, הרבה פעמים היתה קופצת לי מחשבה מטרידה לראש, 'הלוואי שימותו' כאילו יש בי מישהו רע שעוד עלול להתנפל עליהן בשנתן ולהרוג אותן, וזה מאוד הפחיד אותי בהתחלה, אבל הדרך שלי להתמודד עם זה היתה כל פעם שהקול הזה עלה היה להגיד לעצמי 'שתמותי את בעצמך'. אם הייתי נלחצת מהיכולת הנוראה להכיל את המחשבה הזו, זה היה מחזק את אותו כוח פרוע שבי, אבל לתת לזה לקרות ולסיים בברכת - 'יפה שחשבת אבל לא בבית ספרנו' נראה כמו התייחסות פושרת יותר שלאט לאט, תוריד מהכוח הזה. לי כבר אין מחשבות כאלה, אני חושבת, וגם אם יחזרו זה לא מבהיל אותי.
זה נראה שהפנמת אמונות לא תומכות בעצמך בעזרתם האדיבה של הקרובים אליך, ונורא קשה לצאת מזה. אתה אינטליגנטי, תיעזר בזה כדי לחקור ולהבין כמה כולנו דומים לך מבפנים, כולנו חסרי בטחון, כולנו רוצים הכרה בערך שלנו וכולנו אוספים במהלך היומ-יום חיזוקים ונפילות שבונים את היכולת שלנו להחזיק פנים מידי יום. מה אתה באמת חושב שאתה שווה פחות מאחרים, שאתה יכול פחות? ברור שאתה בעל יכולת, ברור שאתה בעל ערך. אל תמנע מפרוייקטים שיוכיחו לך שאתה לא שווה, עשה פרוייקטים כאלה שמפחידים אותך, כי המנעות מהם כבר מוכיחה לך שהאמונה שלך בחוסר היכולת שלך מוצדקת. אני כמו אבא שלך מנסה למצוא לך כל הזמן פתרונות, הפתרון בעיני הוא לעשות, כל הזמן לעשות. עבודת אדמה, התעמלות, פרוייקטים, דברים קשים פיזית ונפשית. לא להמנע. ההתמנעות תמיד מחזקת את האמונות הרעות שלך בעצמך.
היי אתי,
היו כל מיני דברים שרציתי לומר לך תוך כדי שקראתי את התגובה שלך.
העיקרי שבהם, ואולי זה יפתיע אותך, הוא שאת צודקת.
התאבדות היא רעיון רע מאד מאד (מאד).לכן זה גם הפתרון האחרון, אליו אני מקווה לא להגיע. אין לה קסם רומנטי בעיניי.
היא אחת משניים, אפשרות ל"הקלה" כשהיסורים קשים מאד, או מחשבה טורדנית שמפתה אותי.
החלטתי שהגרסה השנייה שלה לא תקטול אותי, ולכן היא לא, כי החלטתי. אבל זה לא אומר שזה לא מפריע לי.
נמאס לי כל הזמן לחיות עם המחשבות האלה, שכל קושי הכי קטן בחיי מתרגם אצלי לרצון למות, אז החלטתי לכתוב אותן. את יודעת מה, לפעמים זה מקל עליי.
כתבת גם שטוב שאני כותב, ואני נוטה להסכים.
אחת החוויות הכי מרגשות שהיו לי בשנה המקוללת שחלפה, היתה כשמצאתי מישהו שחלה בדכאון ויצא מזה, ויכלתי לדבר איתו. לא הייתי צריך להעמיד פנים שהכל בסדר והוא הבין בדיוק מה עובר עליי. זה היה האדם הראשון שפגשתי שדחק לרגע את הבדידות הנוראה שלי וראה אותי. אני מוקף באנשים שלא רוצים או לא יכולים להבין.
זו הסיבה העקרית שפתחתי את המשתמש הזה בדה-מרקר. למצוא אנשים כמוהו. להעזר.
לשמוע האם יוצאים מזה. איך יוצאים מזה. ובינתיים, איך עוברים את זה. ומצאתי. פגשתי כאן באנשים שחווים דברים דומים.
זה מקום שיצרתי עבורי, בו אני לא צריך להחביא כמה קשה לי. להפך, כולם פה חושבים שאני מדוכא כל כך שזה יראה מוזר אם אשמע מחוייך פתאום או אעשה סמיילי. אולי מפני שאני חושש שלא יקחו אותי ברצינות אם יום אחד אצחק ויום שני אתמוטט. ומה לעשות שזו המציאות שלי, ושאני לא יודע איך אקום מחר?
ההחלטה לכתוב בלוג לא היתה פשוטה, התלבטתי האם אני רוצה להחשף כך, והאם זה יעשה לי טוב לחטא את הפצע הכי כואב שלי בפני זרים מוחלטים. אני עדיין לא יודע. אבל יודע שהתחלתי, לפעמים אני קורא מה כתבתי ומזדהה עם כל מילה. לפעמים אני לא יודע מי כתב את זה. זו המציאות שלי.
להורים חזרתי בבושת פנים, לא בשמחה של גור כלבים שרואה את אמא. זו היתה בשבילי רגרסיה מעשר שנות עצמאות. עוד הוכחה כמה נמוך הגעתי. אלא שכבר לא יכלתי לעבוד, והדירה שלי הציעה לי מקום מצויין להסתגר בו מהעולם. לכן עזבתי אותה, אל ניג'וסים ופינוקים כמו עודני ילד (ועבורם, כנראה כמו כל הורה, תמיד אהיה). אני לא צריך תוכנית פרידה מהבית. חודשיים של יכולת לנשום בלי לסבול ואני לא ארצה להשאר כאן אלא אצא לתבוע מחדש את חיי.
האם אני צריך למצוא לי מערכות יחסים אחרות? לגמרי כן. כשיש לי כח אני זורע אותן. כשאין לי כח אני נלחם בעצמי ללכת להפגש עם מי שכבר קבעתי. האני-החזק מתמרן את האני-החלש החוצה. להתנדב? את צודקת. לכן התחלתי להתנדב לפני שבועיים (לא משנה במה), ומחפש גם מסגרות התנדבות נוספות. זה נותן לי המון, לגלות שאני ממש יכול להעניק משהו מעצמי. אני כל כך מופתע מזה, אני, שמרגיש כל כך ריק וחוסר משמעות מסוגל לתת למישהו משהו..
אלא שתמיד מקנן בי הפחד שאאכזב, שמשהו יהיה תלוי בי ואז אקרוס ולא אוכל, ומי שתלוי בי לא יבין, ואז בנוסף לכל הסבל גם אקבל הוכחה לכמה אני חסר יכולת. לכן אני לא מתחייב לשום משרה רצינית. לכן אני מונע מעצמי זוגיות אמיתית אפילו שאינטימיות אמיתית חסרה לי כל כך.
כך אני אני נע לי, בין ההעזה להכנס למסגרות קטנות לנסיגה ממחויבויות ארוכות טווח.
צדקת בכל הנקודות החשובות, אבל פספסת בכמה קטנות.
למה צרפתי את השיר בהתחלה?
האם בכדי להוכיח שאני רציני במחשבות ההתאבדות?אני מאד רציני ביכולת שלי לעשות את זה וגם מאד רציני ברצון שלי לא להרים ידיים. אני לא מאלה שעומדים שעה על מדף הבניין וצועקים "אני הולך לקפוץ". נראה לי שאת טועה בי.
אז למה צרפתי את "כל העולם כולו, גשר צר מאד"?
לא יודע.
אולי כי הרבי נחמן ברסלב שכתב את השיר כנראה סבל ממאניה-דיפרסיה, וידע מה עובר עליי.
אולי כי העולם נראה לי לעיתים צר מאד, כשתהום פעורה תחתיו.
ואולי, כי יש נאמר שם "והעיקר לא לפחד כלל" ואני מתחבר לזה כי אני פוחד כמו שלא פחדתי כל חיי הבוגרים, וזו מנטרה שנותנת לי קצת כח להדוף את החשיכה.
אמרת גם שהתאבדות זה "פתרון עבור כאבים קיומיים".
הכאב הוא מאד ממשי ולא קיומי-פילוסופי, אם לכך התכוונת. והלוואי שלא תביני.
טוב,
התגובה הזו הפכה כמעט לפוסט, אבל היה חשוב לי להקדיש מחשבה למה שכתבת לפחות כמו הזמן הרב שהקדשת לחשוב עליי ועל איך לנסות לעזור לי.
תודה אתי, אני ממש מעריך את זה.
מה זה השיר הפותח? להראות שאתה רציני במחשבות על התאבדות? תראה לא יודעת אם יעזור לך מה שאני אכתוב אבל יש לי לפחות כוונות טובות ואולי הפידבק הזה יאפשר לך לראות משהו שלא ראית קודם.
התאבדות, צריך קצת להוריד מהקסם הרומנטי שלה. זה בהחלט פתרון לכאבים קיומיים. אבל הקיום זה כל מה שיש לך, ואותו מקור שכואב עכשיו גם יכול להרגיש עונג קיומי בגלל אותה רגישות שלך.
אני מבינה, כמוך את התגובות של אבא שלך. קשה להבין אנשים בדכאון. הם נראים תקועים בגלל סיבות לא מספיק טובות בעיני האחר, וההמנעות מפעולה לצאת מהדכאון, מתסכלת. חוסר המוטיבציה לעשות דברים יומיומיים כמו סתם לצאת החוצה נראה תמוה למסתכל. אם כל כך רע לך, הם חושבים, תעשה משהו כדי לצאת מזה.
זה שאתה כותב זה מצוין, כמה שיותר להרחיב את העולם, להפגש עם אנשים, לעשות לעשות לעשות ולא להמנע הוא בעיני תהליך מתקן. בעוד שלהצטמצם, ולהסתגר ולהמנע מחזק אמונות רעות שלך על העולם ועל עצמך. כל המנעות ממעשה מובילה להחרפת חוסר היכולת שלך לתפקד בצורה נורמלית. למרות הקשיים והפיתוי להתמסר לעשיית כלום ולהתמקד בבטוח בסיסי כמו הרגל של אמא.
לאף אחד בעולם אין בטחון עצמי. כולנו צריכים פידבקים טובים ומחזקים על מי שאנחנו, על הדברים שאנחנו עושים. כולנו צריכים עידוד על כשלונות. כמו שאתה מחפש עידוד ותמיכה אצל ההורים שלך, ככה אנשים נמשכים לעוצמה התומכת שמשדרים אנשים קרובים בסביבתם שהם מין תחליפי הורים ובתמורה מציעים לאנשים הקרובים בסביבתם תמיכה ועוצמה בחזרה. להשאר עם אמא ואבא ולחפש את קירבתם במקום, הוא לא פתרון מלא. הוא פתרון ברמה רגשית בסיסית יותר. הוא פתרון חד צדדי שבו אתה בוחר לחסות ולבקש תמיכה במקום להציע תמיכה בחזרה במערכות מבוגרות יותר ולכן הוא במידה רבה מעכב אותך רגשית. הוא פתרון חסר עוצמה אישית. אני חושבת, ויסלחו לי כולם על היהירות, שאתה צריך לחפש מערכות יחסים שבה אתה תורם ומוערך. ואני לאו דווקא מדברת על יחסים אישיים, לך תתנדב לעבוד עם אנשים עם נכויות, עם ילדים, תתחבר לכאב של אחרים, תגלה את היכולת העוצמתית שלך לתת תמיכה לאחרים. הכן תוכנית פרידה בשלבים מהבית (לא פרידה מהחיים), תמצא פתרונות מבוגרים עם אנשים מבוגרים שמאתגרים אותך, שלא תומכים בך באופן אוטומטי אלא כביטוי למערכת יחסים. אמא ואבא יהיו תמיד במקומם לסופי שבוע ולשיחת טלפון תומכת, אתה צריך לבנות מערכות יחסים עם אחרים, לצאת מהבית וללכת הלאה. החיים הם לא תמיד פיקניק, אבל לפעמים כן.
הלוואי
ותודה..
כל כך מבינה אותך,
ולא, לא משום שהייתי שם-
אלא מישהו קרוב.
מבינה גם את אביך, כאבך
כאבו. וכל עוד לא צעד בנעליך
הדוקרניות, לעולם לא ממש יבין.
אולי לינק לפוסט זה יעזור טיפה
ויתן לו דרכים נוספות לנהוג עמך שונה.
כמוהו, למרות שאינך רואה או מאמין,
אני בטוחה שעוד תדע ויהיו לך ימים טובים.
חיבוק ענק ממני.
את צודקת עם השמש השקרנית, ובכלל עם ימים מעוננים.
גיליתי כבר מזמן שזה משרה דכדוך, כמו גם שימים שטופי שמש משרים חדווה.
תודה
אני מאחלת לך מכל הלב בריאות. מאחלת לך שתצא מזה.
ועוד עצה קטנה, לא לצאת החוצה כשיש "שמש שקרנית". הקור החודר עם השמש שלא מחממת, עושה עוד יותר עצוב. (מנסיון)
אבל כשחם ונעים, להיות כמה שיותר בחוץ..
זה אמיתי לגמרי וגם קורה עכשו.
ותודה..
זה אמיתי או שאתה כותב דיכאון בצורה כלכך מפוארת ורהוטה?
בכל מקרה אני ממליצה על אימוץ בעל חיים, כלב או חתול, תראה איזה ליטוף זה עושה לנפש...