חזרתי לגור עם ההורים. נטוש ובלי כוחות, כבר ללא בת זוג ועבודה, פרוק מחלומותיי ושאיפותיי הגבוהות. חוזר הביתה לאמא. לפעמים, כשרע לי ממש, אני מתכרבל כמו כדור ומניח ראש על הרגל של אמא שלי, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטן. אמא מלטפת את שיערי לאט ויודעת שזה אומר שאני סובל, ונקרעת בחוסר אונים שקט. אבא מוציא אותי לסיבוב הליכה בשכונה. אמרתי להורים שזה אולי יעשה לי טוב אבל קשה לי לצאת לבד. אין מוטיבציה. האמת, זה לא מדוייק, כי כשאומרים שאין מוטיבציה מתכוונים שמישהו לא רוצה באמת. אני רוצה באמת, אבל לא מצליח להתניע. מרחק גדול מתוח בין הרצון שלי ליישומו. אז ביקשתי עזרה, כמו שעיוור מבקש יד בכביש, שיעזרו לי לצאת מהבית. אנחנו הולכים הליכה מהירה בקרירות ערב שקטה. כמעט ולא מדברים. ההרגשה שלי לא ממש טובה, אבל היו לי גרועות ממנה. אני מתחיל לספר לו על תובנת היום שלי מהביקור אצל הפסיכולוגית בבוקר."החלטתי להסתכל על המציאות שלי אחרת", אני אומר. שנינו יודעים על איזו מציאות אני מדבר. "במקום להסתכל על איך אני מרגיש ואיפה אני נמצא בכל יום, אני אשאל את עצמי האם נאבקתי היטב היום? גם אם הפסדתי בקרב, האם החזרתי מלחמה? האם הייתי אמיץ?" אבא שלי שותק. ואז פוצה את פיו לדבר. יש לי יחסים לא פשוטים עם אבא שלי.הסבל שלי קרב אותנו כשם שהמציאות התקינה מרחיקה אותנו. "אבל למה לחשוב ככה? למה להיות שלילי ולחשוב במושגים של מלחמה וקרבות?" הוא שואל ואז נכנס למונולוג שהולך ומתבדר מהממוקד אל החסר משמעות "אני ואמא רואים שאתה כל הזמן חושב וחושב וקורא ומתעסק בֵּזה". "בֵּזה" הוא אומר, לא "דכאון". המילה מאיימת ואני לא מאשים אותו. "לא עדיף לחשוב על משהו אחר? לא עדיף נגיד להסתכל על דברים אחרים? אתה לא חושב שכל ההתעסקות שלך בזה רק לוקחת אותך יותר ויותר להרגשה רעה?"אני לוקח אוויר וממשיך בצעידה המטרונומית לצידו. מרַסן גל של תסכול שעולה בי. שוב הוא אמר את הדבר הכי לא נכון! אני הייתי גאה בתובנה הזו, חשבתי שאוכל להעזר בה. והוא נותן לי הצעות מטומטמות. אני מרגיע את עצמי. הוא פשוט לא מבין. הוא לא יכול להבין. לוקח אוויר נוסף, מחליט להרגע. מנסה להסביר. "דמיין לעצמך שיש לך שני נעצים בנעליים עכשו, ושכל צעד שאנחנו עושים הם נתקעים לך בבשר. האם תצליח לחשוב על משהו אחר? האם תוכל לחשוב על דברים אחרים ולא לחזור ולחוש בכאב עם כל צעד?". "הדרך עדיין יפה" אני מוסיף "ורק אתה מרגיש בכאב, אני פה לצידך, לא מרגיש דבר. העולם לא השתנה. רק שעכשו יש לך נעצים ברגליים". "אני לא יכול לדמיין את זה" הוא ממהר להתגונן. דיברתי שוב בכעס, אני מבין באיחור. "אתה כן יכול" אמרתי "זה נעצים ונעלים. אתה מכיר נעצים". "אני רוצה להאמין שזה לא כל כך נורא" הוא אומר ואני משסע אותו בחוסר סבלנות "אל תָחִיל את האמונות שלך עליי! זה לא עניין אֵמוּני. וזה גרוע בהרבה מנעצים. נעצים לא גורמים לאף אחד לרצות לפגוע בעצמו" אני מטיח, לא חושב על מה שאני אומר, מעלה לשולחן את הפחד הגדול ביותר שלו "זה סבל שאי אפשר לתאר, שום דבר שאומר לך לא יגרום לך להבין אותו. זה סוג הסבל שגורם לאנשים לפצוע את עצמם בכדי להסיט את המחשבה לכאב אחר, סבל שגורם לאנשים לפסוע אל תוך משאיות נוסעות".
אני מפסיק לדבר. השטף נפסק, אבי מתבּוסס במילותיי, אימה כנראה עוטפת אותו. אני ממשיך בשקט "שמעתי על מישהי, אחות של מישהו שחברה שלי מכירה, שנכנסה ויצאה מאשפוזים בעקבות דכאון ויום אחד נכנסה מתחת לגלגלים של משאית. בצוואה שלה היא ביקשה שיתנו לנהג שידרוס אותה את כל כספה, בתור התנצלות. והקטע הוא שזה אפילו לא סיפור נדיר, זה קורה כל הזמן". אנחנו צועדים בשקט. הוא כנראה בורר את מילותיו הבאות מתוך הרגשות שמציפים אותו, ואני חושב על זה שפלטתי את זה בלי תכנון, וחשבתי שאומר את זה אחרת, באופן שקול יותר ומתוכנן. "אנחנו כל כך אוהבים אותך" הוא אומר "הבעיה שלך היא הבעיה שלנו, כל הבית נשאב לזה, כואב איתך" שוב הוא מתחיל לומר את הדברים הלא נכונים. אני יודע שאני מכאיב להם, אני לא צריך גם אשמה על הראש עכשו. "אני יודע" אני אומר בשקט, כמעט לוחש. ואני משיב "אני יודע. אני יודע. אני לא רוצה להכאיב לכם. אני חי בעיקר בשבילכם, לא בשביל עצמי". "אם יקרה לך משהו.. אנחנו.. זה יהרוס אותנו.. לא נתואשש מזה". אנחת כאב נפלטת ממנו. אני יודע ששנת הלילה שלו בחודשים הקרובים תלויה במה שאומר עכשו, ואולי גם זה כבר מאוחר מדי. "אני לא מתכוון לפגוע בעצמי בזמן הקרוב" אני מבטיח. "ובזמן הלא קרוב?" הוא מצליח לשאול. "אין לי זמן לא קרוב, אין לי עתיד. אני חי רק את היום ומחר. אולי מחר". "אני לא אפגע בעצמי" אני אומר בטון בוטח, מקווה שהוא יאמין לי "אתה יודע שיש לי כח רצון, ואם החלטתי אז החלטתי". "לא ידעתי שזה כל כך חמור" הוא אומר "חשבתי, קיוויתי, כלומר, לפעמים אני מביט בך ואני חושב שזה בסדר". הבנה נגעה בו, אני חושב בהקלה עצובה. "אני יודע" אני משיב. "אתה תהיה בסדר" הוא מבטיח, ואני רוצה להאמין "אתה מוכרח להיות בסדר. אני לא יודע מאיפה זה בא עליך אבל אתה תצא מזה". סגרנו סיבוב ארוך, הגענו הביתה. על מפתן הבית אני רוצה לתת לו איזו מתנת הקלה, תודה על שהלך איתי, משחת הרגעה למילים שלי שחפרו בליבו "אני מרגיש די טוב עכשו" אני אומר לו "כלומר לא טוב, אבל יותר טוב, מן מועקה קטנה כזו, אבל זה ממש בסדר" ואני אומר את זה בביטול, כאילו ציינתי פרט שולי לגמרי "אני חושב שההליכה עשתה לי טוב. תודה" אני מחייך אליו ואנחנו נכנסים. |