לפני יומיים ננעלה וועידת קופנהאגן עם החלטה חשובה במיוחד - שלא הפתיעה איש בעולם - אם הוא כמובן מעורה בענייני כדור הארץ ו/או איכות הסביבה: ההחלטה היתה מהפכנית, נועזת, חסרת עכבות וממש דימיונית: לא להחליט כלום. 

מכירים את הילדים הללו, שכשכועסים עליהם הם מכסים את העיניים ולא רואים אתכם - וככה הם בטוחים שאתם לא שם?

זו בעצם היתה ההתנהגות של מנהיגי העולם בוועידת קופנהאגן. מדינות העולם החליטו (שוב) להיאבק בהתחממות הגלובלית בלי לקחת בחשבון אילוצים והבדלים בין מדינות עשירות ועניות ובעצם - חתמו על הסכם שלא ממש שווה את הנייר עליו הוא נכתב ונחתם, ואני אפילו לא טורח להכניס למשוואה את עלות הדיו שנכתב על הדף.

אם לוקחים בחשבון שכל מנהיג הגיע לקופנהאגן במטוס (לרוב פרטי), אוסף לימוזינות, צרך מזון שתייה וחמצן יקרים - לא קשה להגיע להבנה שקיום הוועידה זיהם את כדור הארץ יותר מכפי שהוא יתרום להבראת כדור הארץ...  

בעצם - כתבתי כאן קצת שטויות... כדור הארץ אינו חולה.

להיפך - הוא בריא כמו כוכב לכת!

לפני הכל - בואו נבין משהו פשוט... אנחנו? בני האדם?... אנחנו מיעוט זניח על פני כדור הארץ. אנחנו אולי עושים המון רע ובלגן - אבל אנחנו די זניחים כאן.

אם ממש תרצו לעת מי חולק איתנו את העולם, הנה סיכום קצר שעליו אמר: תמונה אחת שווה אלף מילים:   

איפה אנחנו בסכמה הזו?...

אז זהו - שאין לנו ממש ענף נפרד. חפשו כאן מצד ימין תחת קטגוריית Eucarya את המילה animals - "חיות".. .אנחנו שם.

 בין הצמחים והפטריות. 

בשבוע שעבר הייתי בכנס בסן פרנסיסקו, כששמתי  פעמי אל האולם בו התקיימו המושבים שבהם דיברו על ההתחממות הגלובלית, הייתי בטוח שאגיע אל אוהל אבלים. הייתי פשוט משוכנע שכל מי שעוסק בנושא הזה וחוקר את התחממות כדור הארץ יהיה הכי פסימי בעולם, המילים שיעופו שם יהיו בגדר "טרגדיה","ארמגדון",  "סוף העולם"...

אבל? עיניים כבויות??

הצחקתם אותי - הופתעתי לחלוטין.

באי המושבים הללו היו הכי אופטימיים בעולם, הכי ענייניים בעולם והניתוחים שלהם את המצב היו מאד מאד מעניינים. ישבתי שם והקשבתי – אני מבין קטן מאד בענייני איכות הסביבה ואקלים על כדור הארץ. אני יודע היטב את מערכות האקלים של מאדים, מכיר את כל שכבות האטמוספרה ומקדמי העירבול ומחזור המתאן באטמוספרת טיטן... אבל האמת מוכרחה להיאמר – אין לי מושג ירוק מה ללבוש מחר בבוקר.

את העניינים סיכם אחד מבאי המושב "אנחנו לא דנים כאן איך להציל את כדור הארץ, ולא את החיים על כדור הארץ – החיים על כדור הארץ ימשיכו מאד יפה אחרינו, גם על ההריסות שאנחנו עומדים להשאיר כאן – אנחנו בסך הכל מנסים להשאיר לבני הדור הבא עולם שהם יוכלו לחיות בו בנוחיות ולא לקלל אותנו על מה שאנחנו משאירים מאחורינו – כי בקצב הזה, הדור של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 יזכר לתמיד כדור שהשאיר אחריו חורבות אקלים". 

בהפסקה, יצאתי לי החוצה, התור הארוך ביותר בכנס הזה לא היה מול הדוכנים של נאס"א, לא מול השירותים (עוד לא... עוד מעט) ולא מול הפוסטרים – התור הארוך ביותר השתרך תמיד, בכל שעה משעות היום מול המלצר שמילא כוסות בירה מהחבית. לכן במהלך היום הדרתי את רגלי מהבירה והלכתי אל בין שותי הקפה. מזגתי לעצמי כוס קפה, והמשכתי לחפש את פליטי הבירה, אותם מצאתי יושבים ליד שולחן עגול. הם ישבו שם, כמה חבר'ה שאני מכיר מאוסטין טקסס, שניים מהם חוקרים את אטמוספירת טיטן. "הולך להיות כאן שמח" אמרתי להם "אנחנו עוד נתגעגע לאטמוספירה בלחץ של טיטן..." (הלחץ שם גדול פי אחד וחצי מאשר על כדור הארץ – כמו בבריכה בעומק של 5 מטר).

ג`ארד שיום קודם עמד והירצה על מודל משותף שלנו לאטמוספירת טיטן – משהו שאני עשיתי במעבדה והוא מריץ במחשבי העל של מכון המחקר של אוסטין, ואחרי זה התחלנו להתחרות בפרצופים מוזרים מול המצלמה של ג`וזף – דוקטורנט צעיר שחושב שהעולם הרבה יותר רציני ממה שהוא באמת (הוא עוד ילמד...) – שעמד נדהם וצילם אותנו, הניח את הבירה שלו מהיד. 

"לאן אתה חושב שהיא תגיע?" שאל...

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאלתי אותו...

אישתו נמצאת בשבוע 21 להריון – הבן שלו יהיה בין המקללים של הדור הבא, יחד עם הילדים שלי.

"אתה יודע שאני תמיד רוצה לדעת..." הוא ענה, וכן, הוא צודק – הוא אחלה בנאדם, תמיד רוצה לדעת. זה מה שאני כל כך אוהב בו.

"אני מהמר על לחץ של סביב 4 אטמוספירות ו-60 - 70 מעלות צלסיוס..." עניתי לו "רוב בעלי החיים לא יעמדו בזה, בוודאי לא יונקים. בים החיים די ימשיכו כמו שהם אבל על היבשה? אנחנו חוזרים לימי השרכים, הפטריות והעובש..."  

 המשכנו לשתות, כל אחד את מה שהעדיף משיקוליו הוא.

אחרי שעתיים יצאנו מהמוסקוניאן ונפרדנו – אני פניתי ללכת למלון שלי על ריף הדייגים שם גרתי עם שני חברים שלי המעבדה, קבענו ללכת להחליק על הקרח בערב – א' הפיני הבטיח ללמד אותי להחליק, והוא הרי מפינלנד – הם נולדים על מגלשיים מחוברות לכפות הרגליים שלהם.

בדרך, החל לרדת גשם – הרחובות הרטובים הזכירו לי שיר מ"עלובי החיים" שהעלו בזיכרוני את א', מי שהיתה בת הזוג שלי שהיתה איתי כאן בסן פרנסיסקו לפני שמונה וחצי חודשים. הרמתי את מבטי מהרחובות הרטובים הנוצצים באורות חג המולד המתקרב אל השמיים, פתחתי את פי ונתתי למי הגשם להיכנס.

"האם גם ילדי יוכלו לעשות את זה כשיהיו בגילי?" חשבתי לעצמי. 

בערב, למדתי להחליק על קרח – כמו כל זכר ממוצע, החלטתי אחרי שהצלחתי לעשות שני סיבובים בלי ליפול אני כבר מסוגל להחליק ממש מהר ולפנות.

טעיתי.

התוצאה?... כבר ארבעה ימים שהכאבים הורגים אותי, אמנם בכל יום זה קצת יותר טוב אבל עדיין – כל הגוף כואב רצח זכר למפגש של גוף האורגניזם החי עם שכבת הקרח הגבישי-הקסגונלי הדחוס של משטח ההחלקה וההחלקה חסרת השליטה עליו תוך מעבר ממקדם החיכוך האפסי על פני הקרח למקדם החיכוך הגבוה מאד של משטח הגומי מסביבו - ולאחר מכן, את פיזור האנרגיה הקינטית הקווית שנשמרה כל כך יפה על פני הקרח - לאנרגיה קינטית סיבובית ופיזור האנרגיה הזו כחום תוך פגיעות חוזרות ונשנות של האורגניזם החי בגומי הקשה של הרצפה ומתיחות חוזרות ונשנות של רצועות המפרקים השונים של האורגניזם.

תהליך של מעבר אנרגיה... פיסיקה פשוטה שאני מרגיש בכל תנועה כבר ארבעה ימים - תמיד טענתי שפיסיקה נכנסת לי לעצמות, אף פעם לא תארתי לעצמי שזה יכול להיות כל כך מוחשי (מלבד החללית קאסיני שמקועקעת לי על הזרוע ועליה אני אומר שהיא נכנסה לי מתחת לעור... ).

אבל אני לא דואג, זה יעבור – הגוף שלי חזק ויודע להחלים...

החיים חזקים – גם שאר החיים על כדור הארץ, הם ישרדו הרבה אחרי שאנחנו נהיה הסטוריה כמעט מחוקה שתוליד זן אחר של יצורים אינטליגנטיים.

אולי יום אחד מישהו מהם ינסה להבין איך החיים הללו נעלמו.

אולי אחד מהם יגלה ריכוזי דו-תחמוצת הפחמן גבוהים מאד בשכבה פרה-היסטורית באחת מליבות הקרח שיקדחו באחת הקרחונים העתיקים ביותר על כדור הארץ. הוא יפרסם מאמר בכתב עת עם הכותרת "ראיות להכחדה המונית של פרימטים פרימיטיביים ממשפחת ה-Eucarya  הקדום".

האם הם יבינו שאנחנו הבאנו את הסוף על עצמינו? או שהם יהיו משוכנעים שמטאוריט ענק התרסק כאן וגרם לשריפות נרחבות שהרעילו את האטמוספרה...     

לא יודע... אני די אתבייש אם הם ידעו שאנחנו היינו מספיק מטומטמים להרוג את עצמינו בצורה כזו.

ביום שישי, ממש לפני החזרה לפסדינה, הרגשתי שאני צריך לעשות משהו שיזכיר לי שאני חי - הלכתי לעשות קעקוע חדש.

מאז יש לי סוס-ים על שוק הרגל.