בכל זאת יצאתי, הכלב לא יצא שעות, אז התחשבתי לשם שינוי. קשרתי אותו ויצאנו, הלילה היה חם. הכלב עשה את צרכיו במהירות, כאילו הרגיש בחוסר שקט שלי ונבח לעברי בואי, זה נגמר. הסתכלתי עליו, מן פודל מדובלל בלי שם, שדבק אלי ואני אליו סתם, מתוך הרגל שקט שנקבע מזמן, מן מסורת במשפחה, ילדים כלב וגינה. אז על ילדים וגינה ויתרתי אבל כלב היה לי. אחרים משתעשעים עם כלבים כאילו היו צעצועים, לי זה לא גרם אושר, רק תחושת חובה. החובה היחידה שקיימתי וזה גרם לי להרגיש בסדר, כאילו הכל בסדר. הנה תראו יש לי כלב, אולי מחר יהיה לי ילד? הכלב נבח כאילו אמר עולים או לא? ואני קצת היססתי, היה לי יום ארוך בלי רגע של שלווה, ברחוב הרוח החמה ליטפה את פני, אז אמרתי בוא, בוא נצא לסיבוב ונכנסנו למכונית. הוא התיישב לידי במושב הקדמי וחייך אלי באהבה. מזמן לא הזמנתי אותו לסיבוב איתי. הוא הוציא את אפו מבעד לחלון ונתן לרוח להעיף גלי חום שהיו נעימים גם לי וגם לו. שעטנו במהירות בכביש הפתוח, רציתי למצוא את עצמי במקום לא מוכר, רחוק ככל האפשר. נסענו ישר זמן רב וכשראיתי יד מנופפת עצרתי ושאלתי לאן. מתוך החשכה יצא בנאדם לבוש גרוע, עם ריח רע, נכנס ישר למושב הקדמי, הדף את הכלב בתוקפנות למושב האחורי ולחש תודה. ניסיתי לזכור למה עצרתי בכלל, אבל היה מאוחר מדי כי כבר חשתי לכודה. לאן? שאלתי ולחצתי על הגז במהירות כדי להרגיש שוב את הרוח ולהרגע. הוא אמר רחוק ונעץ בי מבט, רחוק עד הסוף. מזווית העין ראיתי שהוא מחזיק אקדח, אז לחצתי על הגז והמהירות עלתה, קיוויתי שאולי תעצור אותי משטרה, אבל בחוץ רק חשכה ואנחנו בולעים את האדמה. הרוח עדיין חמה אבל עכשיו אני כולי רטובה מזיעה. הוא שולח יד יבשה קרירה, מנגב לי את הזרוע הלחה ואומר אין סיבה להתרגש. נכון יש לי אקדח, אומרים שאני בנאדם מסוכן וכלאו אותי לכל החיים. אז עכשיו אני כאן, תתפללי כי אני לפעמים מוזר. שתקתי, לא היה לי מה לומר. הצטערתי על היצור הזה שנכנס לתוך חיי. אם אפשר היה לבחור הייתי חוזרת הביתה, נכנסת למיטה ונרדמת בשלווה כאילו כלום. הסתכלתי במראה וראיתי את הכלב מתכווץ, הופך לבלתי נראה, מציץ בשקט ומחכה. הצטערתי שלא יצרתי יחסים עם הכלב, כאלה שהיו עוזרים עכשיו בזמן מצוקה. משהו כמו שריקה קטנה, תנועת יד והופ הכלב נושך עד מוות את הזר שמילא אותי בתחושת פחד שתוקפת אותי לפעמים אבל תמיד יש כדורים שבולעים ואז נרגעים, נרדמים ושוכחים. אז נסעתי בשקט במהירות וחשבתי שנעים שעכשיו קיץ, ודוקא פתאום בא לי לחיות, אולי אחרי כלב יש ילד ואולי לפעמים יכול להיות טוב, ממש טוב. ודמיינתי לי כבר גן ורדים, מלא בריח שושנים, אני חושבת שקטפתי פרח כשלפתע הוא אמר, שם בפינה תעצרי. ריח הפרחים נמוג, הריח היחידי שעלה באפי היה ריח רע שנדף מהפה של הברנש שנתן לי נשיקה בראש ואמר את ממש טובה, אני אוהב בחורות שמוכנות להסתכן. המבט שהוא נתן בי היה רע, אז ניסיתי לדמיין אותו ילד קטן, ממש קטן, שקיבל מכה ומשהו השתבש. נהיה לו מן מבט עכור והוא הרים את האקדח ולחץ בלי טיפת חמלה. הכלב זינק עליו והירייה התפספסה ופגעה ברוח החמה. הכלב למרבה הפלא נתלה לו על הצוואר בעוצמה, לא וויתר עד שנשמעה צווחה והזר זינק מהמכונית ואני פשוט לחצתי על הדוושה בכל הכוח, רחוק ככל האפשר ורק כשהלילה נגמר ואור רך של בוקר עטף את העולם, עצרתי שטופת זיעה. שלחתי יד ללטף את ראשו של הכלב ואז ראיתי אוזן כרותה על המושב והכלב מביט בי, עיניו מלאות שמחה. הוא מכשכש בזנב, חש באהבה שעוטפת אותו כשנישקתי את עיניו וחיבקתי אותו בזרועותיי. עכשיו הוא כבר לא סתם כלב, הוא ילד שלי. הדם והאוזן הכרותה על המושב הזכירו לי לידה. אז קראתי לו וואן גוך והוא צחק וכישכש בזנב. וואן גוך אהב את שמו, מה תגידו לזה... |