שש קילומטר בחצי שעה, איך אני אמור לעשות את זה?

מאז שאני זוכר את עצמי שנאתי לרוץ.

אני בן אדם כל כך אדיש, שבאולמפיאדת הזחלנים הייתי לוקח שמונה מדליות זהב.

לרוץ? הגוף שלי כבר ימציא איזה תכסיס משובח בשביל לצאת מזה.

אז בילדות הייתה לי אסטמה. אם אין סיבולת לב-ריאה, נתייג את זה כמחלה וננוח.

שמונה עשרה שנים עברו בשקט עד הטירונות, וגם שם, באופן צפוי לא רצתי פעם אחת.

לא הייתי רץ מטר גם אם זה היה מציל אותי מנפילה לגהנום,

בידיעה שעבורי מחכה שם מסלול ריצה מיוחד.

הכל היה טוב ויפה בממלכת 'שתי הרגליים על הרצפה בו זמנית' עד שהחלטתי שאני רוצה קורס קצינים.

בשלב ההוא של החיים עוד אהבתי מטרות. לסמן, לטווח ולקחת.

התחילה ההכנה לקורס והתכסיס המשובח פתאום הפך לא תקף.

אסטמה? אין בעיה! במקום לרוץ אלפיים בשבע דקות תרוץ שש בחצי שעה.

שש.

מה? ואו !?! מה?

שש?

ההכנה לקורס קצינים החלה. וכל יום היו מריצים אותנו קצת יותר.

הייתי מגיע בשבתות הביתה, נועל נעליים ויוצא לשחוק קצת את הסוליות.

כל פעם שאחת הריאות הייתה קורסת הייתי עוצר כדי לקחת אוויר.

רומא לא נבנתה ביום אחד, וריאות אי אפשר לבנות בשלושה שבועות.

אז ביום של בוחן הכשירות המסכם של ההכנה חפפתי קצת בריצה,

עשיתי הרבה עיניים למד"סניקית ועברתי.

היו לי שלושה שבועות בין סיום ההכנה לבוחן הכניסה הפיזי של קורס הקצינים ושש קילומטר לעבור.

הייתי יוצא כל יום לרוץ עד שאחת הצלעות הייתה מאיימת להתפקע מבית החזה,

ועדיין לא הצלחתי לרוץ שש קילומטר בזמן סביר.

הייתי רץ למקוטעין. עובר איזה חמש מאות מטר, מאבד חצי ריאה ועוצר לנשום לדקה שתיים.

רץ עוד חמש מאות מטר, מאבד עוד חצי ריאה ועוצר לנשום לשלוש ארבע דקות.

בראש כבר עברה המחשבה שרבים וטובים נפלו בבוחן הכניסה,

ושבחברתם רמת המעלה אני לא ארגיש מבוייש כלל וכלל.

היום הגדול הגיע. ארזתי את עצמי. נתתי נשיקה לאמא ולחברה ויצאתי לרדוף אחרי המטרות שלי.

הגעתי לרידינג בת"א ומשם יצאו עדרים של אוטובוסים אל הדרום, אל בה"ד 1.

אני יושב ליד החלון בעיניים פתוחות ורואה איך החל מראשל"צ הכל הופך חד-גוני וצהוב. 

רואה ולא אוהב את מה שאני רואה.

בשלב מסויים מבצבצת נקודה אפורה באופק, הולכת וגדלה ככל שהאוטובוסים מתקרבים,

עד שמתחוור לי שבה"ד 1 זה בעצם גוש בטון, יצוק וגדול באמצע שום מקום צהוב ומאובק.

חלוקה לחדרים, התארגנות, נהלים, מפקדים חדשים ולמחרת בבוקר שש קילומטר של ריצה.

קמתי בבוקר, צחצוח שיניים, נועל נעליים ויוצא לרדוף אחרי המטרות שלי.

קצת מתיחות והליכה בתור חימום ואני כבר נמצא על קו הזינוק במסלול שאני רואה

איפה הוא מתחיל אבל לא רואה איפה נגמר.

הזנקה ואני מתחיל לרוץ. מקווה שהריאות לא יבגדו בי, שאת רומא בנו בשלושה שבועות.

רץ משהו כמו חמש מאות מטר והריאה הימנית מרימה דגל לבן. עוצר, מלטף אותה,

זורק לה מילים חמות ומדרבנות וממשיך לרוץ.

עוד חמש מאות מטר והריאה השמאלית מרימה דגל גם היא. עוצר, מכניס חמצן לריאה הימנית

ומאיים על שתיהן שיתחילו לתפקד כמו ריאות, וככה מסיים שלושה קילומטרים.

מגיע לנקודת חצי הדרך, מסתובב, מציץ קלות בשעון ומגלה שקצת יותר מעשרים ושתיים דקות עברו. 

אני מחוויר ונזכר על הסיפור שבג'ונגל מתעוררת כל בוקר צ'יטה

והיא יודעת שהיא צריכה לרוץ יותר מהר מהאנטילופה הכי איטית

ושבאותו בוקר מתעוררת גם אנטילופה והיא יודעת שהיא צריכה לרוץ יותר מהר מהצ'יטה הכי מהירה.

ושלושתינו יודעים בשלב הזה שכדי להשאר בחיים צריך לרוץ.

אני מתחיל לרוץ את חצי הדרך שנשארה ומהר מאוד שתי הריאות מכריזות סכסוך עבודה, ואני מתעלם.

עוד חצי קילומטר והריאה הימנית עושה חארקירי ואני מתעלם.

עוד חצי קילומטר והריאה השמאלית עושה חארקירי ואני מתעלם.

עוד חצי קילומטר והמוח כבר מודיע לי שאין לו חמצן ועושה חארקירי ואני מתעלם.

סמנתי מטרה ואני לוקח אותה גם אם אני משאיר רגל, אוזן וחצי אונה שמאלית על המסלול המאובק. 

אני רץ. עד שאני לא שומע דם זורם בעורקים. עובר את קו הסיום אחרי שלושים ושש דקות

ונשכב על הרצפה לנשום קצת חול.

בשקלול עם שאר הפרמטרים של בוחן הכניסה, 36 דקות הספיקו.

את המטרה שלי לקחתי, ובסופו של דבר לקחתי גם את הסיכה ואת הארונות.

עשר שנים אחרי ואני על מסלול מאובק אחר.

המטרות התחלפו ואני מוצא את עצמי מחפש שביבים של מוטיבציה.

לא משנה מהי העשייה,

אני תמיד מרגיש שכבר אין לי את האיברים לתת כדי לקחת את המטרה הבאה שלי.

כדרכי בקודש, חדלתי מלרוץ והמשכתי לקחת את הזמן בין צעד לצעד,

משתדל ששתי הרגליים תהיינה על הקרקע בו זמנית,

ובכל צעד שאני עובר אני הופך יותר איטי, מחפש מַשהו לרוץ איתו.