הבוקר קמנו מוקדם. כבר בשבע וחצי הייתה מתוכננת לי פגישה, אז מיהרתי לקחת את אלונה לגן כבר בשבע, וכמובן שמכל הימים דווקא היום נכנסנו (אני ה"בוגרת" וביתי בת הכמעט שלוש) לוויכוח על חשיבות רכיסת הרוכסן במעיל לפני היציאה אל מחוץ לבית לקור. אז ברגע האחרון התעצבנתי ואפילו הרמתי את הקול מה שגרם לה לבכות, לשרבב את שפתה התחתונה למטה בפרצוף שאי אפשר להשאר אדיש אליו ומיד גורם לי לייסורי מצפון ורגשות אשמה על שכל כך כעסתי על כלום, ושבאוירה לא נעימה כזאת אני נפרדת ממנה ליום שלם. אחרי הפגישה נסעתי לשיעור, וכמובן ששם למדנו על ההבדל בין תוקף ותוקפנות על כך שבמקום של תוקפנות יש כעס ודרישה "כי מגיע לי..." כי ככה אני רוצה!!!" , תוקף הוא מקום של רוחב לב, כשאני רואה את כל התמונה ויודעת מה אני מבקשת ולמה, ומבלי להיות מופעלת רגשית ואז אמת נקייה מדברת מתוכי ועם האמת אף אחד לא מתווכח (גם לא ילדים בני כמעט שלוש). הרי אם הייתי קמה חצי שעה יותר מוקדם ומעירה גם אותה, היה לה יותר זמן להתעורר בשקט כמו שהיא רגילה, ולי היה זמן לשבת איתה אפילו 2 דקות ולחבק אותה בזמן שהיא מתעוררת, וסביר להניח שאז כל הסיטואציה הייתה נמנעת, וגם אם לא- ונאמר והיא הייתה מתנגדת, לא הייתי כל כך לחוצה ולא הייתי מגיבה בכעס וחוסר סבלנות, ועוד כועסת עליה שהיא לא משתפת איתי ועם רצונותיי ודרישותיי פעולה. כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו באים בדרישה ותלונה כלפי אחרים, בני הזוג שלנו, הילדים שלנו, ההורים שלנו, החברים, החברה בה אנחנו חיים. לאט לאט ככל שאני לומדת אני שמה לב שכשעולה בי תלונה כלפי אחר אני שואלת את עצמי מה זה אומר לי, כשאני באה אל בעלי בדרישה לפרגן לי יותר, להיות שם יותר בשבילי, אני בעצם שמה לב עד כמה אני לא שם בשביל עצמי, עד כמה אני לא מפרגנת לעצמי. ומתוך הדרישה שלי ממנו אני רק מורידה אותו, בשבילו זה כאילו אמרתי לו שהוא נכשל, שהוא לא מוצלח, וזה בטח לא משיג שום מטרה. במיוחד כשבמבחן המציאות כאשר אני כן שם בשביל עצמי, ומפרגנת לעצמי, הוא הראשון ששם לב - מריע לי ביציע, ומאושר לראות אותי מאושרת.מתוך היותי אישה יש בי את הכוח להוליך חיים ולכן תמיד אהיה משפיעה, על בעלי, ילדי, ביתי, משפחתי, חבריי, השאלה היא מאיזה מקום אני בוחרת להשפיע: האם מהמקום הדורש, התוקפני, הקורבני, הכועס? או מהמקום הנוכך, המלא חיות ותוקף עצמי? ברור שרוצה במקום הנוכח, החי, המשתתף, אבל איך מביאים את זה באמת ליום יום? מתוך הכוונה באה התעוררות פנימית שיודעת להזכיר לי להיות מדוייקת עם עצמי בכל דבר שאני עושה, אם זה כשאני צריכה לנקות את הבית – להגיד תודה שיש לי בית לנקות, אם אני עייפה מהעבודה – להגיד תודה על שיש לי היכולת לעבוד ושיש לי עסק משגשג ברוך השם, אם הילדה מתעוררת 3 פעמים בלילה כי משהו מציק לה – להודות לאלוהים שבירך אותי בילדים ושמחה, אם מתעצבנת על בעלי – להודות על כל התכונות הנפלאות שיש בו ושגורמות לי לפרפרים בבטן גם אחרי 7 שנים ביחד, ולקבל את הצדדים המעצבנים בו כמו שהייתי רוצה שהוא יקבל את הצדדים המעצבנים בי, וכן הלאה וכן הלאה על כל הדברים בחיי גדולים כקטנים. זה לא אומר שבכל רגע נתון אני במצב של הודיה, כמובן שיש לי נפילות, כעסים, העלבויות, משברים, אבל למדתי שככל שאני משתדלת ונוצרות יותר ויותר נקודות של תוקף עצמי ביומיום שלי כך מתמעטות להן הנקודות הפחות מדוייקות בדרך ממילא או שאולי אני פחות נותנת להן תוקף במאזן הכוחות הכללי וממהרת מהן הלאה ללא צורך לחטט להאחז בהן ולהאריך את קיומן וכך מתקדמת לרגע שנברא מיד אחר כך שיכול להיות שונה לחלוטין בתחליטו. שבוע מצויין ומדוייק. |
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לחלוטין מסכימה עם כל מילה, כתבתי על גבולותיי שלי...
יום מעולה
יקירתי כדי לא לכעוס או להתעצבן צריך לשים בכל דבר" הצבת גבולות" ואז החיים נראים הרבה יותר פשוטים , וכל אחד יציב את הגבול שנראה לו כי כל אחד הוא שונה מהאחר. המשך יום מקסים לך יקירתי !