הכל התחיל ביום רגיל בספטמבר 1997, כמה ימים לפני ראש השנה. חבר נורא טוב (ממש כמו אחד גדול) והוא כולו בין 20, חייל, בשיא הכנות ולא בגלל שמת מלך השכונה הוא היה, לקח אופנוע, והוא הרוכב הכי טוב שיש, נהג משאית לא ממש התייחס לתמרור עצור ודרס אותו למוות, בדיוק שנייה אחת של החלטה נוראית. 

מהיום הזה גיליתי דבר חדש בעולמי. יש בין אדם אופס שנייה אין בין אדם. יש הורים שכולים אחיות שכולות, מלא צאצאים שאו אחרי העונים לאותו שם, ואזכרה נורא כואבת ומצטמצמת משנה לשנה ועוד רגע כבר עשר שנים. אני הקטן כבר יותר גדול ממנו.

 קפיצה של עשר שנים, היום יום שבת עוד יום בספטמבר 2007, רוכב אופנוע נוסע בכביש ישר, רוכב אופנוע מנוסה, שנייה אחת, בום טראח, הוא במעקה בטיחות אף באוויר ומת. 

נחזור חזרה 9.5 שנים פסח, רוכב אופנוע חוזר הביתה בכיכר בכניסה לחדר מכונית,רק שנייה אחת לא שמה לב, פוגע בו בקטנה מעיף את גוף האופנוען על עמוד החשמל, עוד הורים שכולים, עוד אחים שכולים. עוד ילד שלא יביא ילדים לא יאהב יותר לא יחיה יותר. 

אופנוע זה דבר כייפי, אני ממשפחה של אופנוענים. להיות אופנוע מותיר באמתחתך בדיוק שני מצבים: לפני הנפילה ואחרי נפילה, אין אופציה אחרת ואני מכיר מאות רוכבים ואין אחד מהם שלא נפל לפחות פעם אחת. 

אולי אתם קורים לנו משוגעים, אבל יש אנשים ואני בניהם שהאופנוע הוא קצת מסם החיים. בגלגל הזמן נחזור עכשיו שנתיים בערך, כמנהג יום השישי, נוסעים לנס הרים. כביש מפותל נוף מדהים אספלט טוב, המקום בו אופנועים מבתקים את בתוליהם. כל אופנוען רוצה להגיע לרגע הזה שהוא משכיב את האופנוע ומשפשף את הסליידר בברך עם הכביש, הרגשה ממש מעולה. באותו יום שישי אני חוותי את החוויה הזו. פגשתי במקרה איש יקר שלצערי נפטר. ראה אותנו שלושה אופנועים בנס הרים ואמר לנו לבוא פעם אחת לנסות להיות בקצב שלו וללמוד מאצילות רכיבתו. אחרי שהוא נעלם לי דיי מהר, עצרנו יחדיו בכיכר בה מסתובבים וחוזרים לעוד גיחה. הוא אמר לי בוא בחור אני אסביר לך קצת ותראה איך אתה משתפר פלאים. כבר בסיבוב השני שלי התחלתי להביא ברכיים לרצפה. הבחור היקר שרוכב ממש טוב נפטר בדיוק באותו שבוע באופן שלא ממש הבנתי בצומת גלילות, אבל גם זה היה מטעות של שנייה אחת בלבד. 

אמרתי שכולם נופלים אז גם אני נפלתי. לא זוכר איזה חודש זה היה אך זה היה לפני 3-4 שנים בערך. נסענו שלושה חברים לים המלח בהלוך מ443 בחזור מסדום ערד, או לפחות זו הייתה התכנית. שני חברי בכל הצניעות רוכבים קצת פחות טוב ממני. ולפני שהתחילו העליות של סדום רציתי להיות ראשון כדי שלא יעכבו אותי. במקרה יצאתי אחרון מנקודת העצירה שלנו, ובערך בסיבוב השני של העליות החלטתי שזה רגע טוב לעקוף, לצערי, כנראה מהלחץ הרב התפוצץ לי הצמיג האחורי ותוך שנייה, פגעי במעקה הבטיחות. באותו היום אלוהים שלי, היה ממש קרוב ומלבד זה שלא קרה לי כלום מהמפגש של צלעותיי ומעקה הבטיחות, האינרציה גרמה לי לעבור לצד שני של המעקה והתהום לא ממש רחוקה, לשמחתי וכמו שכבר צייני אלוהים שלי היה איתי באותו היום ונהרס לי מעיל של 4000 שקל (כאילו שאני מצטער) ונתפסתי בעמוד שמחזיק את מעקה הבטיחות וחסכתי לעצמי צניחה, מנגד אני צנחן בעל ניסיון. תוצאה סופית לא קרה לי כלום אפילו לא שריטה. 

לכל אלה שתוהים אני עדיין רוכב על אופנוע, כן תגידו משוגע, אבל מבחינתי צמצמתי נזקים. לא ממש זוכר את היום אבל זה היה במרץ של שנה שעברה ואפילו אפשר לומר בסתיו של השנה שעברה אבל במחשבה שנייה כבר עברו שנתיים. אני כבר רוכב מיומן על אופנוע הספורט שלי, אבל הכרתי בחורה אח"כ באותו היום התאהבתי בה אבל זה סיפור לזמן אחר. לקחתי אופנוע שאמור להיות יותר נוח לאישה, נסענו עם שני חברי הטובים  לאחד המקומות היפים בארץ, עין מבוע, ובדרך חזרה משם לים המלח על כביש אלון שהינו כביש מדהים ומפותל עליות וירידות, ממש בשנייה אחת היא ואני מצאנו עצמנו על הכביש. שוב לשמחתי בלי נזקים ממשים הלך הגינס.

אם בכל שאר הנפילות שהיו לי עד אז הייתי בטוח שאני אשם ויכולתי להפיק לקחים, ביום זה הבנתי שאופנוע זה לא רק בשליטתי, מכרתי את האופנוע שלי וקניתי אופנוע שטח. בדיעבד הרבה יותר כייף הרבה יותר אדרנלין, ואין חברים מתים.  

אז לסיכום אופנועים זה כייף אופנועים זה מסוכן, אני ממליץ לכל רוכבי הכביש לעבור לשטח, אני מציע שהמדינה תאפשר לבנות כבר מסלול מרוצים כדי שלא נסע מהר בכביש, אני מתפלל שכל הרשויות העירוניות יחשבו קצת יותר על חיי אדם ופחות על הדשא היפה באיי התנועה, פשוט שמשקים אותם המים זולגים לכביש ודו גלגלי מחליקים.

אבל מכל הדברים אני מקווה שכולנו נזכר שדרושה רק שנייה אחת כדי לאבד את הכל, משאירים הורים שכולים אחים שכולים ילדים יתומים, לא בטוח שזה שווה את זה.

נכתב ביום קשה, אחר שמיעת עדות  מתאונה קשה.