יש לי חברה (יש לי הרבה חברות, אבל כאן אני מתמקדת באחת הספיציפית הזו) אותה אתם יכולים להאשים בזה שבכלל יש לי בלוג. כן כן, היא זו האחראית באופן ישר על הזדהמותו של המרחב הוירטואלי בטינופת העוברת ממוחי אל המקלדת ומתפזרת ברחבי הרשת.

כשהיא היתה בצבא, זה היה טרום עידן הפלאפון-לכל-זב-חוטם-שטרם-חגג-שבעה-אביבים, ואנשים עוד היו שולחים מכתבים במעטפות. היא שירתה באיזה בסיס בצפון טיז-אל-נבי, ובהתחלה היא היתה לוקחת ממני ספרים, אבל אחרי שאיבדה כמה, הייתי שולחת לה מכתב פעם בשבוע.

סליחה. אמרתי מכתב? מגילה, יותר נכון, דיווח  שבועי על דפי פוליו מלאים בשורות צפופות בכתב פצפון והמפרטות את כל מה שקורה בהיעדרה: עם מי יצאתי ומה עשיתי ומה אמר לי הדביל שהתקשר אלי ולא תאמיני את מי ראיתי בחמישי בערב ועם מי הוא היה ותקשיבי הבן דוד שלך היה שם גם ואיפה למען השם החבאת אותו ממני עד עכשיו.

לא היו שם פרטים אישיים מדי, הרוב היה טריוויאלי, ובדיעבד התברר שהמכתבים האלה עברו בין בנות הבסיס כאילו היו רב המכר הלוהט האחרון. כולן, מסתבר, רצו לדעת מה קרה עם הבחור ההוא שפגשתי בחמישי בחצות הלילה ושהתקשר בשישי בשבע בבוקר, שעה וחצי אחרי שנפרדו דרכינו, ולקח אותי איתו לנסיעה לחיפה, ומה עשתה אלין הפריחה המנומשת עם הקוקו כשגילתה שהבחור שהיא נורא רצתה לצאת איתו הוא הידיד הכי טוב שלי ושמילה אחת שלי יכולה לחרוץ את גורל הקשר שלהם לשבט או לחסד (וזה לגמרי היה לשבט. שנאתי אותה). כן כן, הייתי סוג של בריג'יט ג'ונס בבסיס ההוא, עוד לפני שמישו בכלל ידע מי זו בריג'יט ג'ונס.

לפני ארבע שנים, בשיחה אחת מיני רבות, היא סיפרה לי שהיא שמרה את כל המכתבים ההם. כמעט נחנקתי. מי שומר את הדברים האלה כל כך הרבה זמן? אפילו אני, סאקרית של נוסטלגיה ששומרת כרטיסי ברכה מימי הולדת של גיל העשרה, עושה נקיון אביב מדי שנה ומעיפה ערימות של זבל לא הכרחי. שבוע אחר כך היא חזרה מהבית של ההורים שלה והביאה איתה ערימה של דפים מצהיבים שכולם מלאים בעלילותי מחורף 94. נחרדתי למחשבה על המפגע התברואתי המגולם בגיבוב הניירות הזה, והחלטתי לפתוח בשבילה בלוג. שתשמור הכל על המחשב. הרבה יותר ירוק, חוסך מקום ולא צריך לחטט בבית של ההורים כדי למצוא אותו. ככה זה התחיל.

עכשיו, בחלוף ארבע שנים, מליון טוקבקים ומי יודע כמה פוסטים, אני יכולה לתבוע מעמד של מיני סלב. אנשים קוראים את השטויות שלי, יש להם מה להגיד, והם אפילו נהנים מזה. אז אם הם כל כך נהנים, למה לחסוך את זה מהם?

כל ההקדמה הארוכה הזו באה כדי לספר לכם על כמה שאני אוהבת לכתוב וכמה אני טובה בזה. עכשיו, קוראים ממין זכר מתבקשים לא להעלב, יען כי אני פונה אל הבנות שבחבורה: אני בטוחה שכולכן שמעתן על האתר של קוטקס "נשים מחליפות כשרונות". את נותנת שעת כישרון שלך ומקבלת בתמורה שעת כישרון של מישהי אחרת. אם את, נגיד, שונאת לגהץ אבל יודעת לעשות פן  קטלני, את יכולה ליצור שם קשר עם מתולתלת חביבה שנהנית משום מה ליישר קמטי בדים. היא תגהץ לך את החולצות של הבעל, את בתמורה תגהצי לה את השיער וכולם יהיו מרוצים.

אז נכון שאני מציעה את כשרון הכתיבה שלי ותמורת שעת כישרון של מישהי אחרת אני מתחייבת לכתוב לה סיפור הזוי או לחילופין ריאליסטי עד כאב בנושא לבחירתה, אבל את ההחלפה שלי עם שרון עשיתי דווקא בתחום הקולינרי. היא שרה לי שיר מרגיע ומרטיט נשמה בדיוק בזמן שהייתי צריכה את זה, ואני הכנתי לה ג'חנון משמין, עתיר פחמימות, מחרב דיאטות שכולו טעם של חטא. אין לי שום כוונה להכין את זה שוב, כי נהייתי עצלנית, אבל מי מכן שחשקה נפשה בסיפור – יותר ממוזמנת לחפש אותי באתר ולהציע בארטר. מה אתן יודעות, אולי עוד יצא לכן מזה משו.

-חוצמזה, יש גם קבוצה בפייסבוק, ואנחנו לא נותנות לגברים להכנס, אז תרגישו חופשי להצטרף. יהיה כיף-

טוב, אירחתי את פיבי, עכשיו מה - לא מגיע לי להתארח גם?

הנה,  פיבי מארחת אותי בבלוג שלה.