אנחנו אנשי ההפקה, מדיה, השיווק והיח"צ חיים בין שני עולמות - העולם הציבורי והעולם האישי.
בעולם הציבורי- המקצועי: אנחנו עושים דברים ותלויים בחסד מבקרים, ברצון לחשיפה מתמדת כדי שנזכה להכרה... שנצליח
ובעולם האישי אנחנו כ"כ משתדלים לשמור על הפרטיות עטופה בצמר גפן, שלא יחדרו לעולם הקטן והפנימי שלנו, שלא ידעו מי אנחנו באמת. שהחיוך ימשיך לחשוף שיניים ששילמנו עליהם 40,000 ש"ח ושהליפסטיק לא יימרח.
אבל האם באמת אפשר להפריד? האם באמת אפשר לשמור על החיוך לאורך זמן כשעצוב בלב?
או להיפך, האם אפשר לשמור על קור רוח בפגישת משא ומתן כשמבפנים הכל רוצה לצעוק ולהתפרץ החוצה?
אני חושבת שמרוב שאנחנו עסוקים בלשמור על ההפרדה, אנחנו לא שמים לב איך הכל מתערבב לו זה בזה
פגישת המשא ומתן באסמס רווי תשוקה שהתקבל במהלכה, חיוך מרוח שמסתיר מריבה או לילה ללא שינה.
היום הבנתי שאני מביאה אותי כמו שאני -עם כל החבילה, לכל מקום
לטוב ולרע
וההכרה באי ההפרדה יוצרת דמות אמיתית יותר, כנה ושלמה
אני במלוא הדרי!