בזמן האחרון קשה לי להגיב, קשה לי לקרוא, קשה לי לדבר, קשה לי לתקשר. בזמן האחרון כל מה שבחוץ קשה. כל מה שבפנים רך ופתוח ומנסה.
בזמן האחרון אני קוראת במנות מדודות, שואפת את המילים לאט, מתענגת וכואבת כל אות. כשזה בספר, אני שמחה שהכותב מרוחק, שהוא שיחרר לי את הטקסט. כשזה בבלוג, אני נבוכה. אני מרגישה שתגובה תפגע בפרטיות שלי ושל הכותב. כשזה כתוב רע, אני כועסת. על עצמי. ובכל זאת אני צמאה להתיחסות למה שכתבתי אני.
בזמן האחרון אני עורכת היכרות מחודשת עם עצמי. לחיצות ידיים. רפרוף של נשיקה. לא מחייב. ואז התפייסות. סליחה על עוול שלא נעשה מעולם. וידוי על פשע שעוד עתיד להתבצע. סליחה שאני המוות שלך. אני כל כך מתנצלת שנתתי לך חיים. תסלחי לי?
לפעמים הקריאה היא כל כך נוחה. את לא צריכה להישאר לבד. להתמודד עם העולם הפנימי של עצמך. את נכנסת לעולמו של אחר, וגם כשהספר נגמר, הוא מותיר אותך עם ערימה של חומר למחשבה. חומר ממכר.
אני תרה אחר פינות אפלות. האור מסנוור אותי. מביך אותי לאהוב את עצמי. זה כל כך נדוש. אולי בכל זאת?
נראה לי שאני ממש מוצאת חן בעיניי. לפעמים.
|
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מקסימה שכמוך!
תודה:)
הי ויוי,
קבלי דאבל V
וכמו שאנחנו יודעים - אין עלייך!
תודה, זמ"י.
"תמיד" זה תמיד משעמם:P
תודה, דידוש מקסימה.
מסתבר שכל כל הרבה אנשים הולכים לבד... ביחד.
נראה לי...
שזה מצליח לך מעל ומעבר.
גם בעיניי
את לפעמים (
) מוצאת חן
:-)
היי ויוי,
כ"כ התחברתי לפוסט... הצורה בה הבעת את הדברים מדהימה בעיני...
תודה, נינה. הוחמאתי.
גם בעיניי את מוצאת חן.
אפילו רק בשבילך היה שווה להיחשף.
תודה.
טוב, לא באמת רציתי למחוק אותו. סתם.
למה באמת?
אני יכולה להתחבר לכל מילה,
ובכל זאת, כשמדובר בתגובות לאחר,
הרי אמרת - זו אני שנחשפת.
ואצלך אי אפשר להגיב בקצרה
זה תמיד אישי. ולא תמיד קל.
ותלמדי להכיר את עצמך - זה היכ חשוב. ולאהוב את מב שיש
כי זה מה שיש לך.
וממה שיצא לי פה להכיר אותך
יש בך
מה לאהוב.