בזמן האחרון קשה לי להגיב, קשה לי לקרוא, קשה לי לדבר, קשה לי לתקשר.

בזמן האחרון כל מה שבחוץ קשה. כל מה שבפנים רך ופתוח ומנסה.

בזמן האחרון אני קוראת במנות מדודות, שואפת את המילים לאט, מתענגת וכואבת כל אות. כשזה בספר, אני שמחה שהכותב מרוחק, שהוא שיחרר לי את הטקסט. כשזה בבלוג, אני נבוכה. אני מרגישה שתגובה תפגע בפרטיות שלי ושל הכותב. כשזה כתוב רע, אני כועסת. על עצמי. ובכל זאת אני צמאה להתיחסות למה שכתבתי אני.

בזמן האחרון אני עורכת היכרות מחודשת עם עצמי. לחיצות ידיים. רפרוף של נשיקה. לא מחייב. ואז התפייסות. סליחה על עוול שלא נעשה מעולם. וידוי על פשע שעוד עתיד להתבצע.

סליחה שאני המוות שלך. אני כל כך מתנצלת שנתתי לך חיים. תסלחי לי?

לפעמים הקריאה היא כל כך נוחה. את לא צריכה להישאר לבד. להתמודד עם העולם הפנימי של עצמך. את נכנסת לעולמו של אחר, וגם כשהספר נגמר, הוא מותיר אותך עם ערימה של חומר למחשבה. חומר ממכר.

אני תרה אחר פינות אפלות. האור מסנוור אותי. מביך אותי לאהוב את עצמי. זה כל כך נדוש. אולי בכל זאת?

נראה לי שאני ממש מוצאת חן בעיניי. לפעמים.