0
עצרתי את המכונית האדומה ליד המשאבה. "95 מלא בבקשה" אמרתי למתדלק. הוא הביט בי בצורה מוזרה וניגש לתדלק. "מלא אמרת?" הוא סינן מבעד לשפתיים שהחזיקו סיגרייה בוערת בצורה מרושלת. "כן," עניתי תוך שאני מרגיש שמשהו משתנה באוויר. הוא פתח את מכסה הדלק ואיפר לתוכו את הסיגריה. "מה אתה עושה?" צעקתי, והוא התבונן בי בעיניים צהובות וחתוליות תוך שהוא מתעלם ממני ומכניס את צינור התדלוק ולוחץ על הידית. לא היה ריח של דלק באוויר, זה יותר הזכיר ביוב, ומהמיכל נשמעו קולות מוזרים של צווחות זוועה וצחוקים מוזרים. המתדלק הסתכל עליי בעיניים מרושעות וחייך חיוך שחשף ניבים מחודדים וצהובים. נרעדתי לרגע והבחנתי שהוא גדל קצת תוך כדי כך. מאחור השתרך טור ארוך של מכוניות והנהגים היו עייפים, עצבניים וחסרי מנוחה. הם צפצפו בצופרים, צעקו אחד על השני ועישנו. בינם הסתובבו ספק מתדלקות ספק דיילות מוזרות שהציעו להן לקנות כל מיני מוצרים נלווים, חושפות שד אקראי וצבועות שפתיים בצבע פלסטיק אדום. לרגע היה נדמה לי שלחלקן יש זנב קטן ומחודד מבצבץ דרך הסרבל. גג התחנה היה נראה עקום ומט לנפול ועננים שחורים התאספו מלמעלה. חזרתי להביט במתדלק, הוא גדל עוד קצת בינתיים, ומתוך קרעי הסרבל בצבץ לו גוף מכוער למראה, ידייו היו שעירות וציפורניו מגודלות, מבעד לכובע שלו הציצו זוג קרניים קטנות. הוא הבחין במבט שלי וצחק צחוק מכושף. "כן, זה בדיוק מה שאתה חושב..." והמונה המשיך לרוץ תוך שהוא מראה ספרות לא מוכרות, סמלים לא קריאים. "אתה שד" אמרתי בפחד. "והן שדות גם" הוספתי תוך שאני מצביע אל המתדלקות האחרות. "שטויות, אל תפחד, חבל לבזבז פחדים סתם, הנה, תשים אותם במיכל ביחד עם השאר". ענה לי השד בניסיון להתידד. "המיכל עוד מעט מלא לגמרי, תראה איזה פחדים חמודים מלאתי לך, זה מניע את המנוע נהדר. ממש טורבו" חייך והמשיך לעשן ולאפר אל תוך המיכל. זה לא מצא חן בעיניי בכלל. הסתכלתי אל עבר היציאה מהתחנה. הכביש הוביל אל הר גבוה שהשמש היתה תלוייה מעליו. בדרך כל המכוניות הסתובבו במעגלים, או שנסעו הלוך ושוב לאורך הכביש מבלי להגיע לשום מקום. חלקן, נתקעו בתעלה לצד הכביש בניסיון נואש לשלוט בהגה לאחר שהמנוע היה מונע מ"פחדים טורבו". "זהו, הכל מלא והיום יש לנו מבצע - זה גם בחינם, תבוא מחר לא?" הכריז השד וסגר את מכסה הדלק. "יאללה סע כבר" הוא צעק. מאחור ההמון, החל ללחוץ יותר ויותר שאניע ואסע משם. ירקתי על השד, וזרקתי לו את המפתחות ישר בפרצוף. הוא התכווץ לגודל של ילד קטן והחל לצווח בצורה משונה. השדות רצו לעברי תוך שהן מדלגות דילוגים מוזרים ובעקבותיהן שאר האנשים. נטשתי את המכונית ורצתי ברגל דרך השדות אל ההר, ההמון היה בעקבותי אבל אט אט התפזר בכאוס לא מוסבר נע בכל הכיוונים בעת ובעונה אחת, מונעים כל אחד מהפחדים של עצמו. הדבר האחרון שאני זוכר הוא אותי מטפס במדרון התלול, אבן אחר אבן, לבד, אל השמש. |