אני אוהבת טיפות של גשם

על לחי עם זיפים

וריח של רטוב מעורב בעץ

שתוקף את החושים

ואיך שהכל הופך אפור פתאום

כמו שמיכת פוך ענקית

ודווקא אז לסחוב אל הים

להסתכל על הגלים

והגשם שדופק על המטריה

כמו דיסטורשן עם תופים

ומתחת גלידה טירה מי סו

שמקפיאה לי את היד

שולחת אותי לחפש את שלך

בתוך הכיסים

איך הרגליים רוקדות במים

בצעדים נחפזים

רטוב...!

לא אכפת...!

כי לעיניים יש מבט 

כמו אלפי צעיפי קשמיר.

התאהבות כזו של חורף

סמיכה כמו מרק כתום

היא גורמת לכתוב מילים

כאלה-

נאחזות, דביקות.

בסך הכל לפני שנה

כך היה החורף -

זוכר?

עם מי אתה מקשיב עכשיו

לגערת הרוח ?

למי מבטיח -

לא פוחד....?