כותרות TheMarker >
    ';

    גלשתי

    0

    מקיבוץ עמיר לגרנדה וחזרה

    2 תגובות   יום רביעי, 23/12/09, 00:58

    רעדתי קלות, הופתעתי. בשעה שיצאתי מביקור באחד הבארים בעיר העתיקה של גרנדה, בעודי מהלך בגשם המטפטף לו מעדנות על העולם בסימטא הצרה, אני רואה לפתע אישה מוכרת הצועדת נמרצות וחולפת על פני במהירות. רותי? אה לא יכול להיות? רותי אלפרט אני אומר בקול רם והנה לידי נעצרת פופה גיסתה. שיחה קלה הבהירה כי הן בטיול נשים בספרד. 

     

    רותי - אחותו הגדולה של אלי, בן כיתתי (נולד יום אחרי), ופופה אשתו ואיתן הלכה גם אלינור בתם הקטנה של אלי ופופה. לא הייתי רץ לספר לכם על הלילה הזה והפגישה המוזרה  לולא כבר ימים רבים, מאז סיימתי לקרוא את ספרו של אסף ענברי "הביתה", אני מתחבט ומתלבט בדבר דרך הצגת הדברים. אין זו יצירה ספרותית ענקית ואפילן לא גדולה, אולם אותי היא לקחה למחוזות ילדותי בקיבוץ בצפון הארץ שלמרגלותיו זורם נהר הירדן, על גדותיו המצוקיים עברה ילדות של בן קיבוץ שכולם היו הוריו והמטפלת היתה עולם המבוגרים בשבילו. הורי היו עבורי בלוי של שעתיים שלוש בין ארבע לשבע בערב. מאז שאני זוכר את עצמי כילד בן שלוש ארבע שכמיהתו לאימו אינה באה על סיפוקה הפנמתי שהיא בשבילי בין ארבע לשבע. חדרי ההורים היו כה דלים ועלובים ומשום שלא היה בהם מקום לשבת לקרוא, לשחק, (רדיו לא היה אז) היינו יושבים על הדשא או משחקים בחברת ילדים אחרים על הדשא הגדול. בשעה שבע היינו מתייצבים בבית הילדים לארוחת ערב וסיפור של לפני השינה. שינה? איזה שינה? עם לכתה של המטפלת או הגננת לביתה היה מתחיל הלילה שבו חברת הילדים נלחמת על קיומה. בשעות אלה היינו מתעללים אלה באלה, נלחמים, משחקים, ובסוף נרדמים לקול יללת התנים המשוטטים מתחת לחלונות בית הילדים. התנים הפחידו אותנו כמו גם נזהרנו משומרת הלילה, זו אותה האחת שאמורה לנחם ילד בוכה ולהרגיע אותו, לתת בטחון שעין מבוגרת צופה בנו ומשגיחה עלינו. אותה אחת היתה זו שממנה היינו מסתתרים מתחת לשמיכה לאחר קפיצה זריזה כשצעדיה נשמעו בפתח בית הילדים.

    תארו לעצמכם קבוצה של כעשרים זאטוטים בני ארבע עצמאיים לגמרי, מקבלים החלטות לגבי עצמם, לגבי חבריהם, ומתנסים בחיים האמיתיים. כמו בחיים גם לנו היה מלך (זה שהרביץ הכי חזק וכולם פחדו ממנו) והוא בחר לו מלכה וכולנו היינו שריו ושלישיו ומשרתיו ועבדיו והלילה היה מגרש המשחקים הביתי שלו והוא עשה בו כרצונו. ברצותו בכיתי, וברצותו הייתי מורם מעם. לילה אחד החליט הלה כי הוא רוצה לראות את המחסן של צבעי הזיקית שנתפסה באותו היום בחצר הגן. לאחר שנשחטה כהלכה ומחסן צבעים לא נמצא החליט המלך כי על העבד לאכול את הזיקית השחוטה.

    חוויות מעין אלה ליוו אותי בכל ילדותי, פחדים וחרדות היו המלווה הרשמי שלי ואני חושב של כולנו, כמו גם חופש מוחלט לעשות כל מה שבא לנו מתי שבא לנו כמעט ללא גבולות. יום אחד בעת שרצתי בדרך עפר שליד בית הילדים השתחרר וקפץ תייל שהיה קבור באדמה וקרע את  שריר השוק ברגלי השמאלית. הרופא המקומי, חיטא את הפצע, וסגר את החתך הענק בסיכות כמו שדכן סיכות, רגלי הכואבת נחבשה בתחבושת ענקית, שבה התגאתי ובארבע הלכתי לחדר ההורים שחטפו שוק. אף אחד לא טרח לידע אותם על פציעתי. לאחר עשרה ימים הוסרה התחבושת מרגלי על מנת להוציא את הסיכות. ריח הנמק התפשט באויר הפצע היה מזוהם וכואב. למותר לציין כי המטפלת היא שלקחה אותי לטיפול והורי היו בעבודה באותה עת. בית החולים הקרוב היה במרחק של כמה שעות נסיעה ולכן החליט הרופא לנקות את הפצע ולחבוש אותו שנית. הצלקת חוצה את רגלי השמאלית (ואת נפשי) לכל אורכה עד היום. עכשיו אולי תבינו מדוע הספר שהכי השפיע על חיי היה בעל זבוב.

     

    המשך יבוא 

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/1/10 22:24:

       

       סיפור כואב,

       ממצב הרגל היום?

       אני מאמינה שאין אדם

       ללא שריטה בנפש וצלקת בגוף,

       אך תחושת הבדידות וחוסר האונים כילד,

       קשה מנשוא.

        29/1/10 21:34:


      מוזר -

      גם אני גדלתי בקבוץ בו היתה לינה משותפת.

      לא זכורים לי חרדות פחדים .

      אפילו שני ילדיי הבוגרים ואנו ההורים עוד זכינו ל8 שנים של לינה משותפת..

      ארכיון

      פרופיל

      muliofir
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין