אז מה? הכל בכותרת?

כמי שעובד בתחום המדיה הכתובה למעלה משני עשורים (ואני לא), אני חייב להעיד על עיסתי, עם כל הגועל הכרוך בדבר.

פוסט זה למשל, ייצא לאוירה הטחוב של וירטואליה מאוחר בלילה שבין שבת לראשון. זו שעה קשה ביום קשה. מצד שני, בשעות הללו לא מתפרסמים הרבה פוסטים, ולפיכך הוא עשוי להישאר יותר זמן בראשית התור, כך שאולי זה מתקזז.

אז חזרנו לכותרת. כמי שמתפרנס מData Mining (ואני לא), מצאתי שיש פוסטים שאנשים ניגשים לפתוח מיד, ויש כאלה שישארו גלמודים לנצח. וההבדל?

בכותרת.

ובכן בהיותי חי, אוכל ונושם פרסום לילות כימים מזה עשור (ואני לא), הייתי מפלח את שתי קבוצות הקוראים הראשנות באופן מגדרי מובהק:

הקהל המשתפך, והקהל המשפיך:

לכותרות נשיות (גם אם גברים הם הכותבים) נוסח:

"אוי אני רוצה למות". "שונאת את עצמי", "דמעות על הכרית", "שמנה וטוב לי" ו "האם מיבש חסה מפריע לקליטת ערוצי הלווין?" תהיה תמיד הענות מצד הקהל המשתפך, קריא -  נשים, אשר לעולם תחושנה אמפטיה לסבלו של האחר, ואם ניתן על הדרך, למצוא באותו סבל קווים משותפים ליגונן שלהן.

הקבוצה אחרת, פחות אמפטית ופחות סימפטית, היא הקהל המשפיך, שתר אחרי כותרות נוסח "החזה שלי גדול מדי", "תראו את התמונה שלי בים" וכמובן "תראו את התמונה של החזה הגדול שלי בים". אפשר לסמוך על תגובתם של אלה, או כאימרה הרומית "הגעתי, נגנבתי, הגבתי".

כותרות נוספות, שיעוררו הד הן כאלה העוסקות בפוליטיקה, מזון, תינוקות ויעל בר זוהר.

עוד על נושא זה בספרי "המסר בכותרת -מסע אפי אל המעי הגס של אלכוהוליסט בן 84". בהוצאת ידיעות אחרונות.

אשמח לשמוע דעתכם הכנה על פוסט זה, כל עוד היא חיובית

שנה טובה

עודד הנודד