כתבה חשובה מאוד של עמירה הס, ששומה עלינו לקרוא בעיון, ולהפנים.
והנה חלק מהכתבה - לעיונכם, ותודה:
יש מסמך פנימי שלא הודלף, ואולי אפילו לא נכתב, אבל כל הכוחות פועלים בהשראתו: השב"כ, הצבא, משמר הגבול, המשטרה, שופטים אזרחיים וצבאיים. הם סימנו את האויב האמיתי שמסרב להיעלם: המאבק העממי נגד הכיבוש. בחודשים האחרונים הוגברו מאמצי הדיכוי של מאבק זה. המטרה: פלסטינים וישראלים-יהודים שאינם מוותרים על זכות ההתנגדות למשטר ההפרדה הדמוגרפית והעליונות היהודית. האמצעים: פיזור הפגנות בנשק חי, פשיטות צבאיות ליליות, מעצרים המוניים. מתחילת השנה נפצעו 29 פלסטינים שהפגינו נגד גדר ההפרדה מירי צלפי צה"ל, החמושים בנשק חי ובקליעי טוטו. זאת, על אף הוראה מפורשת של הפצ"ר מ-2001, שאין להשתמש בתחמושת זו לפיזור מפגינים. לאחר שחיילים הרגו ביוני את עקל סרור הירי הופסק, אך שב וחודש בנובמבר. בשרשרת פשיטות ליליות צבאיות נעצרו מאז יוני עשרות מפגינים בנעלין ובבילעין, שגדר ההפרדה גוזלת מאדמתן, ובאזור שכם מוכה התעמרויות המתנחלים. שופטים צבאיים הטילו על חלקם עונשי מאסר לתקופות קצרות בגין הסתה, יידוי אבנים, סכנה לביטחון האזור. פעיל איגוד מקצועי משכם נשלח למעצר מינהלי (מאסר ללא משפט), פעיל אחר עדיין בחקירה. זה כמה שבועות מסרבת המשטרה לאשר הפגנות למתנגדי ההתנחלות בשייח ג'ראח (שרץ שבית המשפט הכשיר). בשני ימי השישי האחרונים היא עצרה יותר מ-20 מוחים בכל פעם, ל-24 שעות. עשרה מהם הוחזקו במשך כחצי שעה בתא מלא קיא ושלשול במגרש הרוסים. ישראל גם עצרה באחרונה שני פעילים מרכזיים בארגון הפלסטיני "עצרו את החומה", השותף בפעילות מחקרית ובהסברה בינלאומית, הקורא להטיל חרם על ישראל ועל חברות הקשורות בכיבוש: מוחמד עותמאן נעצר לפני כשלושה חודשים. חודשיים בחקירה לא העלו דבר, והוא נשלח למעצר מינהלי. מתאם הארגון, ג'מאל ג'ומעה, בן 47, תושב ירושלים, נעצר ב-15 בדצמבר. שלשום הוארך מעצרו בארבעה ימים לעומת 14 שדרשה התביעה. תכלית הדיכוי המתואם: להתיש את הפעילים ולהרתיע מצטרפים נוספים למאבק אזרחי, שהוכיח את יעילותו בארצות אחרות בתקופות אחרות. מה שמסוכן במאבק העממי הוא, שאי אפשר לכנותו טרור ולהשתמש בו כתירוץ לחיזוק משטר זכויות היתר, כפי שעשתה ישראל ב-20 השנים האחרונות. הפעילות העממית, גם אם היא מצומצמת, מלמדת שבציבור הפלסטיני מפיקים לקחים משגיאות ומהשימוש בנשק ומציעים חלופות, שאפילו בכירי הרשות הפלסטינית נאלצים לתמוך בהן - לפחות הצהרתית. הדיכוי הברוטלי של האינתיפאדה הראשונה, והדיכוי באש חיה של ההפגנות הלא-חמושות הראשונות באינתיפאדה השנייה, הוכיחו לפלסטינים שבישראל לא מקשיבים. הדיכוי הותיר חלל ריק שהתמלא במקדשי השימוש בנשק. האם לכך חותרים אנשי מערכת הביטחון ושולחיהם גם היום - לפטור אותנו מעונשה של ההתנגדות העממית?
|