הוא נעצר באמצע ההליכה ללסלון מוכה ברק.מזרקת זיקוקין פרחה בשמיו הקודרים של החדר, צליל מרדיו שכן חדר בחרכי התריס ודחף בו דם ישן, ידיו התאגרפו , רגליו רעדו, שפתיו נשקו את הרוק, מיתרים נעו באוויר ואצבעות לבנות פילרטטו עם קלידים שחורים.שקט לפני הכניסה לבמה. פטישים פעמוניים תופפו ברקותיו.הוא כרע ברך והפסנתר הסתער עליו בפה פתוח והכריעו כנערתו הראשונה. גלי הקול ריסקו את ליבו, הוא נעמד בתוך הלהקה וחולל מול הירח -עירום ובטוח.
לבושה כחול,
אתה ראית?
השמיים ירדו מולך
כחולים. כרבב
מפרש לבן
עברו פניה
כה חיוורים ,יפים,
אתה ראית?
ליידי,אי פעם
מולך,כזו- נאוות פנים?
עינייו היו עצומות.גשם של צבעים ירד בחדר ילדותו.הוא עמד גא בגופו על אדן הזינוק.המים קבלו אותו גם בשתיקותיו גם בהתאכזרותו להם.החיתוך המהיר של הגל בראש בידיים,ברגליים והזעם המר עד שנגע ונרגע וניצח.הוא חי במים ומת בחוץ.מפל הצלילים נעצר להרף עין ואותת לזמר
טיפות שמש בשיער
הצבעים מסתרקים
מתפזרים
על השמיים
והציור הלבן
מתוח
פתוח והיא באה
בצבעים.היא הקשת בענן
תגיד לי אבא,אתה השתגעת?אני מאחרת.איפה הקשת כוסאמק.המורה תהרוג אותי.
לא ראית,שאל,ירד הרגע גשם של צבעים.זה בטח מתחת למושב שלך באוטו,אמרה .
(בעקבות האבנים המתגלגלות "היא ה-קשת בענן") ציור-בתיה רגב
|