בגוף היא מבינה. היא יודעת בדיוק כמה אוכל היא הכניסה לפה שלה, היא ספרה כל פירור. ברגע שפתחה את עיניה הבוקר חשבה על כל האוכל שהיתה רוצה לאכול, ודמיינה אותו. מיד חשה אשמה, והלכה לאכול פריכית. כמה היא שנאה פריכיות! זה אוכל עינויים מבחינתה, אבל רק עינוי ישמיד את הדימוי של העוגת שוקולד שהיא מדמיינת, אלא שהוא לא באמת השמיד, אלא רק גרם לויתור להראות ולהחוות בצורה קטסטרופלית. אז מרוב תחושת פספוס היא אכלה גם סלט, כי זה עדיין דיאטטי, אבל עדיין רצונה לא סופק, שהרי היא היתה חובבת שוקולד מושבעת. ואז הגיע תורם של הפסטה והלחם, והמאפים, והשוקולד פרה- היא הרגישה כמו פרה- ואז שתתה המון מים כי חשה צמא מסמא, ואז אכלה עוד, עד שלא היה לה מקום, עד שלא היה לשום דבר מקום מלבד לבטנה התפוחה, ואז כבר לא היה מנוס אלא לאכול גם את עוגת השוקולד שחשקה בה החל מהבוקר. היא שנאה את עצמה, אז היא הלכה להקיא. פעם אחת לא הספיקה, היא הקיאה שלוש פעמים. האסלה התמלאה בשיירי מזון לא מעוכל, והשוקולד ציפה את הכל מלמעלה. היא הורידה את המים וסלדה מעצמה, אז היא הלכה לשבת קצת על הספה. הבטן כאבה לה. היא דאגה שאולי הגיע היום שכל הנזק שעשתה לעצמה במהלך השנים, הגיע על מנת לנקום בה. היא לא יכלה לשבת בשקט. היא הלכה לחדר, הסתכלה במראה, היא נראתה סביר, ואפילו התנחמה בזה שלא רואים בחוץ את כל הגועל הזה שהיא מרגישה בפנים, אז היא מדדה  בגד ים , רק כדי לוודא איך אחרים רואים אותה כשהיא שוחה בבריכה. מזן באמת לא הלכה לשחות. היא הסתכלה על ה לוגו של המותג: מורנה- ונזכרה איך לפני שנתיים עוד חדשבה שיש לה עתיד בתחום של עיצוב גרפי , אבל מאז לא מצאה עבודה בתחום, ועבדה בחנות של מדפסות . היא שנאה את עצמה על זה. כל התפקיד שלה התמצה בלהציע לאנשים סוגי  מדפסת שונים: 'אדוני, אתה רוצה מדפסת לייזר או מדפסת צבע או בכלל- מדפסת משולבת

 או מכונת צילום ?' אדוני, אתה אולי רוצה אותי רזה, או שמנה, או כמו שאני בסדר, זה מקובל עליך?' היא המשיכה לדבר אל עצמי בטון לגלגני כמו של אדון לעבד. בסוף היא הרגישה רעב, מעין חור שנפער בה, והלכה לאכול את יתר עוגת השוקולד שעוד נשארה.