שמי שאול ברדה, השף והבעלים של חברת הקייטרינג ארץ גשן. במהלך השנים הייתי שותף להרבה סיפורים קטנים ותובנות גדולות על החיים בכלל והמטבח בפרט. הייתי שמח לשתף ולחלוק איתכם מקצתם, הנה מתחילים :

 זה מתחיל עוד באותו הערב בו אמא ואבא החליטו כי העולם עוצר מלכת!

העבודה, הטלפונים והמחויבויות המשפחתיות מפסיקים להטריד באופן יזום ולו למספר שעות שבהם יקדישו קצת זמן האחד לשנייה ולהפך.

עוד בצהריים ידעו שזה יקרה, ובמרץ החלו מחליפים רעיונות באשר למסעדה בה הם יתחילו את הערב שבעוד תשעה חודשים ישנה את חייהם לחלוטין.

הפכו וחיפשו ובסוף מצאו מסעדה קסומה בפאתי כרם התימנים פינת נווה צדק. המסעדה הייתה אכן קסומה, עוד בדרך כל הרמזורים הפכו ירוקים בדיוק לפני שאבא לחץ על דוושת הבלמים, ואמא מצידה החזירה במבטים מעריצים בעוד הוא חונה את הרכב בכניסה למסעדה. כל הכוכבים הסתדרו למעני, הילד שבדרך.

בכניסה למסעדה נתקלו במחזיק המעילים ומאחוריו מלצר "אפשר לתלות את מעילך?" שאל בנימוס ובתוך שנייה מצאו עצמם ישובים על כסאות עץ לרגליו של שולחן ערוך במפת משבצות ומפיות לבנות.

"אני רעבה, רעבה מאוד..." אמרה בעוד המלצר שועט לעברם עם צלחת לחם מהבילה וזוג כוסות מאוכלסות בקוקטייל הבית.

"מה תרצו לאכול?" שאל המלצר באדיבות החלטית, "תרצו לשמוע על הספיישלים היום?" בעוד הוא מספר, מקלס ומשבח מחליפים אמא ואבא מבטי אהבה כמו שני כבשים העונים לשם צילי וגילי.

בעודו ממשיך ומפרט נתקע מבטם של השניים במנת היום המבטיחה "כדורי בשר של סבתא ברוטב עגבניות אדום ופסטה". אף על פי שבתפריט היו עוד מנות שנשמעו מבטיחות הרבה יותר, כמו "פסטה קרבונרה ברוטב פרמז'ן ובייקון" לצד "קונפי חזה מולארד בקרם בצל ושורשים" החליטו אבא ואמא שסבתא זה הכי הכי ...

המנה לא אכזבה, אפילו להפך, הצלחת ועליה חמשת כדורי הבשר גלגלה את השניים שנים אחורה אל סיפורים וזיכרונות מימי החופש הגדול שאותם העבירו אצל סבא וסבתא, שלו ושלה שגרו באותה שכונה.

הפעמים בהם הלכו לים ביחד וקינחו בארטיק שוקו בננה שקנתה להם סבתא מהבן של השכן בשכונת יפו ג'. השכן איתו נהגו אבא ואמא לשחק בכדור מיד אחרי ארוחת הצהריים בה אכלו "כדורי בשר של סבתא ברוטב עגבניות אדום ופסטה".

"באמת...?" שאלה אמא במעין שאלת תהייה, "מה קורה עם מוכר הארטיקים?".

שאלה זאת נשארה תלויה באוויר. רגע לפני הלגימה האחרונה מהאספרסו הסתכל אבא על הכוס והרים מבטו אל אמא, "תמיד ידעתי שתהיי אישתי...". כולה סמוקה ומלאה באהבה אחזה בידו ואמרה, "תמיד ידעתי שתהיה אבי ילדיי...". מכאן המשיכו אבא ואמא הביתה לאותו הערב בו נוצרתי. מי היה מאמין? אני הילד של "כדורי הבשר של סבתא..."

הסיפור המסופר כאן מבוסס ברובו, ככל שמאפשר מרחק הזמן לספר, על מקרה אמיתי.

זוהי דוגמא קטנה מחיים שלמים אשר חוט השני המוביל אותם הם הזיכרונות והאהבות של ילדות ובגרות ולכולם מכנה משותף קטן שבונה סיפור חיים שלם.

במקרה הזה זאת מנת כדורי הבשר ובמקרה אחר מדובר בעוגת שוקולד שאכלנו בגן או סנדוויץ' מרוח בחומוס, סלמי ומללפון חמוץ שאכלנו במסיבות יומהולדת בביה"ס היסודי. כל אלו מהווים את סוכני הזיכרון הראשיים של משחק החיים.

מנה, טובה ככל שתהיה, אם רגליה אינן טבועות בסיפורי ילדות והתבגרות תהיה חרוטה על הקרח. היום היא פה ומחר לא.

במטבח שלי, אני מאמין בדילוג האין סופי שמעניקה לי היכולת לבשל לאנשים שאני אוהב ואוהבים אותי בחזרה...

שף שאול ברדה, קייטרינג "ארץ גשן-אמנות קולינרית".