קודם כל, נדבר על כעס. כעס פשוט. לא הפרעת זעם חמורה של טריקת דלתות והעפת חפצים בכל הבית -קורה לילדים עם בעיות התנהגות: התפרצות בגלל שהתור במחשב שלך קוצר כי צריך ללכת לאן שהוא. דברים מעצבנים כמו: האוטובוס שבק חיים בדרך לעבודה ולמרות שיצאתי מהבית מוקדם ובזמן, איחרתי. אין מה לעשות. השכן מלמעלה זרק את כל הזבל והקרטונים שלו ממש בכניסה ועכשיו צריך לדלג על כל הזבל הזה. אפשר לריב עם השכן, או לא? הקולגה בעבודה נורא מעצבן/ מעצבנת ובא כבר להעיף אותה לכל הרוחות... הילדים מנדנדים... יש אלף סיבות לכעסים. איך עוזר לכם להפסיק לכעוס? אולי לחכות כמה זמן, שבועות, שנים עד שהכעס יעבור? או שמא המקרה שקרה כל כך מעליב וכל כך מכעיס שאי אפשר בכלל לשכוח אותו. זה יושב בגרון ובלב, וזה ישב אלף שנה. אי אפשר ללכת לבן אדם שעצבן ולומר לו: עצבנת אותי. אולי הוא לא יקבל את זה כמו שצריך. אולי הקשר שלי איתו יתקלקל. אולי אני לא מרגיש נוח לומר לו דברים כדורבנות? אולי זה לא האופי שלי? אולי אני מפחד מזה?
איך אני אגיד בעדינות את מה שאני מרגישה? אם אני אתעלם מזה, זה ימוג לבסוף? ואם זה לא ימוג? ואם זה יתגבר ויתגבר ויתגבר עד שזה יהפך לכדור שלג ענקי, עומד מחכה, יושב בגרון ופתאום בגלל שטות קטנה זה יתפרץ על הבן אדם הלא נכון?
יש ספר ילדים ששמו: "לשים את הכעס בקופסה". הספר מציע לילדים לאסוף את כל הכעס ולשים אותו בקופסה דימיונית. שם הוא ישב ולא יפריע. לא יפריע? איך זה יכול להיות? אם הכעס או העלבון ישבו להם בקופסה בלי שיפתרו, ישבו נעולים שנים על שנים, הם לא יצברו ויצטברו ויפריעו ויגרמו כאב? לא עדיף כן לומר מה מפריע? בואו נעשה חזרות ביחד: "יש לי משהו לומר לך... אתמול שעשית כך וכך / אמרת כך וכך זה מאד פגע בי. זה הכעיס אותי בגלל ש..." אני חושבת שקראתי פעם באיזה ספר שקוראים לזה מסר אני. אני נפגעתי בגלל ש... לא אתה אשם, אתה מנוול. אני. זו הבעיה שלי, והייתי רוצה לפתור את זה ביחד אתך. צריך המון כוח בשביל פניה כזאת. האדם השני גם יכול להתעלם. לא להגיב. להמשיך בשלו. לא להתייחס. או לצעוק: מה פתאום? על מה את מדברת? זה לא נכון. לא עשיתי את זה. "תעזבי אותי". "אין לי עצבים לדבר על זה עכשיו". אולי נכתוב מכתב? מכתב יפה ומפורט ובו נתאר את מה שאנחנו מרגישים? נשים לו על השולחן, או נשלח מייל? או שאולי לא נעשה את זה, כי אז אפשר להראות לאנשים אחרים. צריך לאסוף את הכוח וכן להתמודד עם הדברים האלה, אפילו אם מחליטים בסוף שהכל לא שווה את הטירחה, ואנחנו כן שמים את הכעס בקופסה. ומה אתכם? איך אתם נוהגים? |